אלוהים ידידי ואני

אני רוצה לכתוב משהו על אלוהים ועלי בהודו.
במדינת קרלה בהודו יש סיסמא פירסומית,של משרד התיירות ההודי שאומרת: India – god's own country

ואני מוכרחה לומר שמשהותי שם התרשמתי שאלוהים ללא ספק נמצא שם המון, כי יש לו כ"כ הרבה ניסים לחולל שם, אחרת לא ברור איך החיים מתנהלים שם. לא פלא שלפעמים הוא עסוק וחסרונו מורגש במקומות אחרים בעולם…

נס אלוהימי

כמעט כל יום הייתי עדה לנס אלוהימי (כל הניסים הם אלוהימים, אבל אני מדברת על אלה שאין להם שום הסבר רציונאלי אחר).

כל יום נשארנו בחיים בזכותו של נס. כל יום, כמעט היינו מעורבים בתאונת דרכים קטלנית כשהריקשה שלנו שנסעה במהירות מסחררת כמעט עלתה על מישהו, או כשהמונית שנסענו בה כמעט התנגשה חזיתית באוטובוס שדהר לעברנו אחרי שחצה קו הפרדה לבן שאינו מסמל שומדבר בהודו, או כשהאוטובוס שנסענו בו ירד מהכביש כדי לא להאט חלילה והתחכך בחומת הבטון הקרובה.

והיה לי ברור שאני חיה עכשיו כי עוד לא הגיע זמני ללכת, אחרת אין הסבר איך נחלצתי משם שוב.

חוצמזה, מאחר ושינה אינה הצד החזק שלי, ומכיוון שהלכנו לישון יחסית מוקדם (בהעדר אטרקציות לייליות וחשמל) התעוררתי מידי לילה בארבע לפנות בוקר, ואחרי שהבנתי שלא ארדם שוב, נהגתי להתיישב במיטה למדיטציה ודיברתי עם אלוהים.

שיחות עם אלוהים

דיברנו עליי, ועליו (קצת נמאס לו מההייטק והוא חושב לעשות הסבה לשזירת זרים  ), דיברנו על המזל הגדול שנפל בחלקי, על התיסכולים שלי, על השאיפות שלי לחוש שחרור ושלווה פנימית, על הפחד שלי לעשות, על ההשתבללות ועל כל הדברים הנפלאים שאני מייחלת להם ורוצה להאמין שיקרו בחיי.

אחרי השיחות האלה הייתי שוקעת למקומות עמוקים וצלולים. מרגישה את האגן יושב על המיטה ואת הראש רחוק רחוק ממנו. כאילו מפרידה ג'ירפה בין החלק התחתון של הגוף לחלקו העליון. ובתוכם הייתי רק מתבוננת בהשתאות, בהכרה מלאה בהזיה המציאותית הזו. במציאות ההזויה.

באחד השחרים בהמפי (אפשר לומר כך? רבים של שחר הם שחרים?) לפתע פתאום התחיל מישהו בארבע בבוקר לשנן בקול "אום" מחוץ לחדר שלי.

כאילו אלוהים החליט לסדר לי פסקול ולזרוק לי רעיון לתירגול. כמובן שהצטרפתי אליו מייד עם עצמי על המיטה. המשנן היה ככל הנראה אחד העובדים של הגסט האוס שהשכים לעוד יום עבודה. השינונים התחילו פתאום יום אחד אחרי ארבעה ימים ששהיתי שם, ונמשכו יומיים ואז נפסקו.

אלוהים הוא גדול ומגניב

בקוצי'ין התעוררתי יום אחד מבוהלת בתוך חושך מוחלט לצלילי "אללה הואכבר" רועמים.

מובן שנבהלתי. תראו לי ישראלי שמשמיעים לו בחמש בבוקר בכריזה מטורפת את המילים האלה ולא יתעורר בתחושת רדיפה.

אחרי כמה שניות מבהילות נרגעתי והבנתי שהמסגד המקומי מחובר בכריזה לכל העיר כשבחוץ שקט וחושך מוחלטים והמואזין נותן דרשות מלאות בסלסולים.

אחרי כמה דקות כאלה של שכיבה בחושך והשתאות מנחירותיו של הבנזוג שישן חרף המואזין שנשמע כאילו הוא גר איתנו בחדר, אמרתי לעצמי: אוקיי, אללה הוא אללה. והוא באמת אכבר ואם מישהו כבר קם לפאר אותו בפול ווליום מי אני שאתנגד והתיישבתי שוב על המיטה כמידי שחר, למדיטציה עם אללה. השירה נמשכה 20 דקות בערך ואחריה אני ואללה עוד הלכנו אליו לדירה לשמוע תקליטים. היה מגניב.

ביומיים הבאים שלי בקוצ'ין כבר חיכיתי כולי עירנית לבואו של אללה והוא לא בושש לבוא כל בוקר בחמש.

אלוהים אוסמה ואני

אבל המפגש הסוער ביותר שהיה לי עם אלהים היה ממש ביום האחרון לפני שעזבנו:

יום קודם הסתובבנו ברחבי בומביי עם נהג מונית חביב שכמובן דיבר איתנו על הא ועל דא, לקח אותנו לכל מיני מקומות וחיכה לנו עד שנסיים בתקווה לקבל טיפ שמן, הוריד אותנו בשוק תכשיטי הזהב בבומביי והמליץ לי לקנות X קראט במידה ואני מוצאת משהו ולפני שנפרדנו שאלנו אותו על נסיעה לשדה התעופה (שכן למחרת היה יומנו האחרון).

הנהג סיפר לנו שבעיקרון גם הגסטהאוס שלנו יכול להזמין לנו מונית אבל שנדע שקיימת תופעה של נהגים מתחזים שאינם נהגים מורשים של מוניות בומביי ושלפעמים יש סיפורי שוד וכאלה וטען (כמובן) שאיתו, נהג רישמי של בומביי, עם מספר מונית מורשה תעלה הנסיעה קצת יותר יקר אבל גם יותר בטוח.

במשך היום האחרון שלנו בבומביי הפכנו בדבריו ושקלנו אותם ולבסוף החלטנו להתקשר ולקבוע איתו.

קבענו איתו אחה"צ, והוא הגיע בדיוק מופתי וכשיצא מהמונית לקבל את פנינו, יצא בעקבותיו עוד אדם, מבוגר יותר בעל חזות של אוסמה בן לאדן.

"תכירו", אומר הנהג שלנו, "זה הדוד שלי. המונית שלי התקלקלה היום ונמצאת במוסך ולכן באתי במיוחד עם הדוד שלי שעובד באותה חברת מוניות כדי שתדעו שהכל בסדר ושהוא יקח אתכם לשדה התעופה".

שש דרכים לשדה התעופה

אנחנו עם 14 קילו על הגב מסתכלים אחד על השני ולא יודעים כ"כ איך להגיב. הנהג שלנו הוא שמנמן שחור וגוץ ואילו אוסמה בן לאדן גבוה ובהיר עור. הם לא נראו קרובים מדרגה ראשונה…. בכל מקרה בהעדר תושיה מצידנו, עלינו עם שניהם למונית.

הנהג שלנו פנה אלינו באנגלית ואמר: "אתם חוזרים היום הביתה לצרפת, נכון?" "ברור!" הנהנו שנינו ללא כל ספק על פנינו..

הדוד החביב מייד הצטרף לשיחה ואמר שיש לו המון חברים בצרפת ושהצרפתים הם העם האהוב עליו מכיוון שהם שקטים ואוהדים מוסלמים. אחרי כמה דקות, ירד הנהג השמנמן וה"מהימן"שלנו ובירך אותנו לשלום ואנחנו המשכנו עם אל קאעידה לשדה התעופה, כך קיווינו.

עכשיו, לראות אותי לחוצה מכל דבר, זה לא מחזה יוצא דופן. אבל כששמתי לב שהאיש מתוח מאוד, התחלתי לדפוק לאלהים על הדלת ולבקש שיפתח לי.

הבנזוג רוכן כל הזמן קדימה ושואל את הנהג למה אנחנו לא נוסעים לשדה התעופה מאותה הדרך שבה הגענו ממנו. אוסמה מסביר לו שיש 6 דרכים להגיע מהעיר לשדה ושהוא בחר בזו דרך החוף כי היא פחות עמוסה.

פתרון מיידי

בינתיים הוא הספיק לספק לנו פרטים על עברו כנהג בסעודיה והתעקש לנהל איתנו שיחה על סרקוזי ועל מחירי הדלק בצרפת (אני התפללתי לחזור הביתה בשלום והבנזוג סיפק תשובות משכנעות למדי על סרקוזי ועל מחירי הבנזין בימינו בעולם).

כל הדרך האיש היה דרוך אך סימן לי שאנחנו אכן נוסעים בכיוון בו מורים השלטים לשדה. בשלב מסויים כשכבר היינו במרחק 20 דקות מהשדה, השלטים כיוונו בדרך אחת והנהג בחר לרדת במזלג בדרך אחרת.

אני ביקשתי פיתרון מיידי, למצוא דרך להוציא אותנו מהמונית ושמעתי את הבנזוג אומר לנהג לעצור בצד. בן לאדן החביב נעלב עד עמקי נשמתו ונשבע שיש המון פקקים והוא רוצה לעקוף אותם ושהוא בנאדם טוב והגון אבל אנחנו היינו כ"כ מבוהלים ורק רצינו להיות בחוץ.

ואחרי כמה מחאות המונית עצרה, הכסף שולם ואנחנו נותרנו על כביש סואן עם 30 קילו סה"כ על הגבים שלנו.

בסופו של דבר לקחנו ריקשה שנסעה במהירות מטורפת והביאה אותנו מזיעים ונויירוטים משהו לשדה.

עכשיו כשאני מספרת במבט לאחור את הרפתקאותיי עם אלהים, אני חושבת שזה היה אך מתבקש לסדר לי כזה גראנד פינאלה להודו.