יבשה באופק

17 במאי, 2009 מאת ליאת

תנודות מחשבה. תנודות בכלל,
לפעמים טווח התנועה שלהם כ"כ גדול והן עוברות מקיצוניות לקיצוניות כ"כ מהר.
הכנתי ארוחת בוקר מאוחרת. בחרתי צלחת בצבע טורקיז כרקע. עליה כתמים ירוקים של מלפפון, אדומים של עגבניה, צהובים של ביצה ולבנבנים של לחמניה (מקמח לבן, רחמנא לצלן שמצאתי במכולת).

סידרתי אותה בקומפוזיציה מיוחדת והתחלתי לאכול בידיים. עם כל ביס משתנה הקומפוזיציה ואני מסדרת אחת חדשה, נקשרת אליה ונאלצת להיפרד ממנה עם הביס הבא – יש ימים שצריך כ"כ מעט כדי להיות מאושרת.

יש ימים

יש ימים שזה מגיע עד כדי אושר קיומי. מכלום. מהכל. מהאופן שבו פורץ האור פנימה דרך התריסים שלי, מערימת תפוזים כתומה שמונחת לצד ערימת אבוקדו ירוקה באותה קערה, ממדפי הספרים שכורעים תחת נטל הספרים שלי ומחלצים ממני אנחת השתאות: "ואוו…כמה מילים..".

לפני שבוע, זה ממש החריף עד כדי תחושת אושר מללכת לרופא החניכיים שלי (אם להודות על האמת, זה כבר קצת הדאיג אותי), ואפילו בשורת ניתוח החניכיים לא הצליחה להאפיל על תחושת הסיפוק הזו, על תחושת הפיוס שלי עצמי ועם העולם.

אבל יש ימים

אבל יש ימים….. שבהם אני לא מסתפקת במועט. למעשה, כשאני לא מסתפקת במועט, אני לא מסתפקת בכלום. גם לא בהמון. ומה שיש לי בחיים הוא המון.

אבל בימים כאלה, אני לא רואה אותו. בימים האלה, אני לא מרוצה מעצמי, פוזלת לצדדים, מקנאת (כןכן, אומרים מקנאת, לא מקנאה) באחרים, חושבת כמה הייתי יכולה להתקדם יותר בחיים אם לא הייתי: עצלנית, וכחנית, פלצנית, ליכלוכית, רוחנית, חולנית, כוחנית, רכרוכית – ועוד המון מילים שנגמרות באית.

בימים האלה, אפילו ההמון המון הזה, נראה לא מספיק, לא מספיק כדי להיות מאושרת ואני מרגישה כ"כ עניה, חסרת כל, ריקנית. אח"כ זה עובר ואני שוב עשירה. מיליונרית.

הבעיה היא שאני יכולה לקום בבוקר שרי אריסון, עד הערב לרדת מנכסי ובלילה ללכת לישון הגיבן מנוטרדם. (ושלא יובן כאן מדברי שיש בי רצון קל שבקלים להיות שרי אריסון – היא נראית לי בנאדם עם המון צרות בחיים) גם ההיפך קורה, אני מתעוררת עלובי החיים ובמשך היום, זוכה בלוטו ובלילה אני מתכרבלת על הספה ומרגישה הנסיכה ממונקו.

קטן אבל ערס

אבל בימים האחרונים, אני מרגישה מן שינוי שכזה. וכמו שינויים עמוקים הוא מתחיל במן תחושה קלושה כזו מרפרפת, מחלחל בטיפטופים קטנים, לא בבום גדול.

אני מרגישה שהאושר הקיומי, תקע הפעם יתד עמוקה איפשהו בתוכי, הצליח לזרוע זרע אחד, קטן אבל ערס, והוא לא זז כ"כ מהר.

גם כשאני מתערערת, גם כשאני עלובה, גם כשאני קווזימודו במלוא תפארתו – אני מרגישה לאחרונה את הזרע הזה נמצא שם. גם כשאני ממטירה על עצמי גשמי זעם, יש בי מן תחושה מאוד קטנה (ולפעמים מטושטשת מאוד מרוב ערפל מחשבתי) אבל ברורה שבעצם, מתחת לכל שכבות הרפש שאני נותנת לעצמי להתפלש בהן, יש בחורה נקיה.

כשמתבהר בחוץ, הזרע הזה מתנפח ותופס מקום גדול יותר וממלא שטח גדול יותר בגוף שלי, וכשמודיעים שהולכת להיות סערה הוא קטן וחוזר לפעמים למימדים הראשוניים שלו – אבל לא נעלם.

האם אפשר לומר שרואים יבשה באופק? האם באמת באמת אפשר לומר בהיסוס שרואים אי של יציבות פנימית בתוך האוקיינוס האטלנטי הסוער הזה?
כנראה שנמשיך לשלוח מסרים בבקבוק ולקוות שכן.
כן. למה לא בעצם?
:trbn:

נושאים: יומן יוגה | 1,341 תגובות »

1,341 תגובות

  1. מאת רונית :

    אני מאוד אוהבת את הקטע הזה. במיוחד את התיאור של הצלחת בהתחלה, זה כל כך חי :flrr:

  2. מאת ליאת :

    תודה :flry:



סדנת יסודות המדיטציה ברעננה

חיפוש באתר






פוסטים אחרונים

נושאים