בקאסנה
יום רביעי.
יום האימון הארוך שלי. 9:00 בבוקר, בחדר עולה השאלה "אז מה נעשה היום?" – "בקאסנות", אני מצייצת בלי לחשוב. (אוסף בלתי נדלה של תנוחות שיווי משקל על הידיים)
החברים שלי מסתכלים על החלשלושה המצייצת שהכירו לפני שש שנים במבט זועף של מי שנבעטו זה עתה מהמיטה ועומדים לסגור איתי חשבון אח"כ: מה בקאסנות? איזה בקאסנות בראש שלך על הבוקר? וחוצמזה, ממתי נהיית חובבת באקסנות יא ציפציף??
אני כבר הבנתי שזו היתה טעות והתחרטתי על פליטת הפה אבל זה כבר היה שם בחוץ בחדר, מאוחר מידי כדי לדחוף אותו חזרה.
זה היה אימון בקאסנות. מה אני אומרת…. לא השארנו בקאסנה בתולה מאחור. תרגלנו את כל סוגי הבאקסנות שהומצאו עד כה מכל כיוון אפשרי, הצידה למעלה, באמצע, מישיבה לשכיבה, משכיבה לישיבה מעמידת ראש ובחזרה, עם הרגליים מעל לכתפיים, מאחורי הראש בים באוויר וביבשה. גם אחרי שעברנו על כולם הוזכרו עוד כמה ורסיות שכף יד אדם לא דרכה בהן.
כל כמה דקות מישהו מחבריי סינן בין השיניים בציניות: "ותודה לליאת על יום מקסים…"
הידיים רועדות, מפרקי הירך כבר לא יודעים לאן להיפתח, שורשי כפות הידיים לא מבינים מאיפה זה בא להם, ואיך זה יכול להיות שיש עוד ורסיה אחת של בקאסנה שטרם תרגלנו. "אין מה לדאוג, זה יספיק לליאת לחודש הקרוב…" נפלטת אמירה לחלל, "אין חשש שנשמע ממנה רעיונות גאוניים כאלה בקרוב, אם נשמע ממנה בכלל…" – הנשמות הטובות מוסיפות (הכל באהבה).
האימון נגמר. כל אחד אוסף את חפציו בקרטוע. "אחחחח", אני פולטת אנחת כאב כשאני מנסה להשחיל יד לשרוול של הסוודר. נדמה שכל גיד בפלג הגוף העליון שלי, מודע לקיומו.
בדרך הביתה, חשבתי על הדרך שלי, על מה שעשיתי היום, על כמה לא יאמן זה. נזכרתי בעצמי לפני שנים, כ"כ חלשה, פיסית, נפשית ומנטאלית, כ"כ לא מחוברת, כ"כ מעורערת, קטנת אמונה, כנועה, לא מצליחה להחזיק את עצמי בגרוש. יושבת מתחת לשעון הקיר בשיעור ומסתכלת עליו כל חמש דקות לבדוק מתי כבר יגמר.
מסתובבת בתחושה שכלום לא אפשרי.
מריצה קדימה לעכשיו, לבחורה הזאת שהיא אני, שעמדה בארבע השעות האחרונות בעיקר על הידיים, ומרשה לעצמי להיות מרוצה.
נושאים: יומן יוגה | 549 תגובות »
