קוצב לב

"הו נפשי, הישמרי בצעדייך, בעולם הזה איש אינו שייך לך…."  (משפט מתוך ראגה הינדית)

לילה עירני שנגמר עם שחר.
אני מתעוררת לעמל יומי. לעבודת בוראי – עבודת חיי.
אני מורידה את התחבושות שחבשתי  אתמול את הלב הפצוע ומדביקה במקומן פלסטר קטן, עם ציורים של פינוקיו, אבל עמיד בפני מים.
בהפגנתיות אני מדביקה אותו, למרות הפצע הפתוח, למרות הדם – כמו אומרת לו בהתגרות: עכשיו אתה בריא וזהו!

בעודי עוצמת עיניים ברגליים משוכלות, אני מואסת בתדמית שיש ללב החבוש הזה, מתהלך על קביים ומשמיע קולות אנחה מוגזמים של חולה סופני. אז עכשיו יש עליו פלסטר קטן וחינני, ואין לו יותר תרוצים.
כשאני מסתכלת עליו, ככה כאילו מבחוץ, אני רואה אותו, מתרחב, מתפזר, משתוקק, נשפך, מתקמט, נסדק, משולח כל רסן מתפזר לכל כיוון.
מצחיק איך אני מתרגלת שליטה כ"כ גדולה בכל האיברים שלי, הגסים והמעודנים. מבצעת תנוחות סבוכות שדורשות ריכוז ושליטה מלאה, והלב שלי, הוא האיבר היחיד שמצליח להתחמק מהמשטר הזה, ומתפרע. כמו כל איבר דומיננטי, כשהוא יוצא משליטה הוא מתחיל להזיק, לגדול בצורה לא מבוקרת, לחבל בכל המערכות.
הוא מתרחב באופן פתאומי כלפי אנשים ודברים ומכניס אליו כל דבר בלי אבחנה, ואח"כ מתכווץ ונסגר. הוא דופק מהר ונכסף ואז מאט מאוד, נכנס לתרדמת כמעט.
הוא האיבר החזק שלי, והוא נקודת התורפה.
הוא צריך קוצב :heart:

ועכשיו בבוקר הזה המוקדם, שהכל בו שקט ובתולי עדיין, אני רואה אותו מתחת לפלסטר שלו מותש. אין לו כוח לעוד יום כזה של פעילות מבצעית.
אני פותחת במה שבדרך כלל מוביל אותי פנימה, ומתחילה להודות כמו בכל יום על כל מה שיש בחיי, ובמקום התודות הרגילות שאיתן אני פותחת (בריאות, קורת גג, מזון וכ'), אני שומעת את עצמי מודה מכיוון לא צפוי:

תודה על הדרך הארוכה שבה אתה מוליך אותי. תודה על כל המכשולים.
תודה על הדובים והיערות
תודה על הקוצים ועל האבנים, תודה על המקלות בגלגלים.
תודה על השריטות, והמכות היבשות (שלוקח להן המון זמן להחלים…), תודה על כל הפולידין.
על חומרי החיטוי, ומשככי הכאבים.
תודה על הנפילות שמכריחות אותי לקום
ועל הבורות שמאלצים אותי לטפס
ועל ההתפלשויות שלא מותירות לי ברירה אלא להתנקות.
וההתבוססויות שמחייבות אותי לקרצף (מתחת לצפורניים, מתחת לעור, בתוך הנשמה)
תודה על החולשות שמוצאות (מתחת לאדמה) חוזקות
תודה על המנהרות החשוכות שלא נותנות לי להפסיק לחפש אורות בקצוות שלהן.

תודה על הלב החבול שמביא אותי לכאן, לטפל בו.
לחבר ולאחות. להחליף תחבושות.