לא חייבים לכתוב על זה פוסט

אצלי בבית המחשב תמיד פתוח.
גם בלילות, כשאני מכבסת ותולה את כל מה שעבר בתודעתי בשלושת העשורים האחרונים, הוא עסוק.
תמיד יש איזה משהו שיורד בדיוק מהרשת שצריך להשאיר את המחשב פתוח כדי לא לעצור חלילה את גדילתו, או תהליך ניקוי שתופס את הזיכרון או דגימה של חומרים מתוך המצלמה אל המחשב שלוקחת זמן ומקום….תמיד יש משהו…

וכשאני קמה עם שחר הלומת שינה, ומחכה למיים שירתחו, אני מתנדנדת אל הסלון ומוצאת את עצמי באופן צפוי נוחתת על כסא המחשב ונשאבת פנימה. מתחילה לתקשר דרכו עם ה"חיים", שותה איתו את הקפה שלי ואז (לא תמיד בקלות) מתנתקת ממנו ונשאבת אל המדיטציה.

הבוקר, בערך באותו הריטואל המתואר לעיל, הגעתי לסלון, ונוכחתי לתדהמתי לגלות שהמחשב כבוי.
מישהו כנראה הפסיק את הזרם בסניף המרכזי אחרי שהלכתי לישון, ועכשיו שקט פה כ"כ.
העיניים זזו לצדדים, מנסות לבחון את המרחב מחדש, מוזר, בלי הרעש הזה המוכר המלווה את ימיי.
ידי שנשלחה אוטומטית אל כפתור ההדלקה, קפאה לכמה רגעים באוויר, ואם הייתי כרגע סרט מצוייר מדובב, הדמות שלי היתה נעצרת במעין פריז מוקצן, והקול שלה היה "חושב" ב- voice over "רגע אחד…. למה להדליק? למה לא להיות בשקט הזה?"
ב-slow motion חזרה היד שלי חזרה למקומה, ואני אמרתי לעצמי: זה רק את ואני היום מותק!
(והציפורים בחוץ….שעושות כ"כ הרבה רעש בשעות האלה)

ישבתי על הכרית שלי כמידי יום, עצמתי עיניים והקשבתי שוב לקולות מבחוץ, לקולות מבפנים.
לפעמים אלה שבחוץ היו חזקים יותר, אבל לרוב אלה מבפנים לא נשארו חייבים.
הקשבתי להיעדרות הזאת שקיבלתי על עצמי וקלטתי שוב, עד כמה אנחנו יצורים של הרגל.
מספיק שהדבר המטופש ביותר יצליח לדחוף את הרגל בדלת (כל הזכויות שמורות לנורית פארן), ולהיכנס לשגרה שלנו וכבר נדמה שאי אפשר בלעדיו, שאנחנו אבודים בעולם, לא מוצאים את דרכינו..

וחשבתי על היוגה ועל הדיבור שלה על שבירת דפוסים.
ואיך אני רוצה בעזרתה לצאת מקבעונות, לזהות את האוטומטים שלי, ולטלטל אותם. לחזור לעשות משהו, כל דבר, את אותו הדבר שאני עושה כל יום מתוך מודעות, כאילו הוא נעשה בפעם הראשונה. כי זו הדרך שלי להיות נוכחת, לצאת מהקופסא (הגם שיפה ומקושטת בלבבות ופרחים),
להיות משוחררת לרגע, רק מעצם המחשבה שאפשר גם בלי….
וכמה זה קשה לפעמים: מחד, ידעתי שאני עושה את הדבר הנכון. שהיתה כאן הזדמנות ללמוד משהו ואני ניצלתי אותה, ומאידך, קולות ערגה רחוקים נשמעו בתוכי ואמרו: "אז אולי בכל זאת תפתחי את המייל? רק לראות לרגע אם יש משהו חשוב… אולי קיבלת תשובה… אולי מישהו השאיר הודעה…"

ובעודי יושבת ככה ומגלה שאני עוברת תהליך גמילה קטן, עברה לי בראש מחשבה מהפכנית אפילו יותר:
את יודעת מה?, אמרתי לעצמי, אפילו לא חייבים לכתוב על זה פוסט אחר כך!

(חחחחח… הצחקתי אותי :w00t: )