כשהתלמיד מסכים

יש תופעה מרתקת שאני עוקבת אחריה שנים, והיא שכשמשהו מתחיל להעסיק אותי באיזושהי רמה, הוא מתחיל להדהד בכל מקום בחיים שלי.
אני מתחילה לשמוע אותו, לראות אותו, ולקבל אותו בכל מקום שאליו אני מפנה את מבטי.
ספר שאני פותחת במקרה ונוחתת היישר על פיסקה שמתעסקת בעניין המדובר, אדם שאני פוגשת ומדבר איתי עליו, תכנית בטלביזיה שבזיפזופ מקרי בל לדעת את ההקשר שלה אני נופלת על המשפטים שמדברים על הנושא שלי וכך הלאה..

אז השבוע יצא לי להתעמת עם מחשבה מסויימת….
הרבה פעמים, במצב של שבר או מצוקה, אנחנו נדחקים אל הפינה ומבקשים עזרה ממישהו, מחפשים מורה, קוראים ספרים, מדברים עם חברים, מבקשים עצות ומחפשים תשובות.
בשלב מסויים, כל אלה עוברים איתנו כברת דרך, מובילים אותנו אל שביל מסויים, מצביעים בכיוון החץ המורה "לשם" או "לכאן" ואנחנו דנים ברעיון של ללכת לשם או לכאן, מתלבטים, מתייעצים, שוקלים יתרונות וחסרונות ובסופו של דבר מוצאים את עצמינו עומדים מול חץ המצביע "לשם", עם דבר אחד שעליו אף אחד לא יכול להשפיע – הרצון הפנימי שלנו, ועם דבר אחד אותו אף אחד לא יכול לעשות בשבילנו – החלטה.

בסופו של דבר, יכולים כל המורים שלנו, הספרים שלנו, העיצות החכמות שקיבלנו להצביע על הדרך, להורות את הכיוון, אבל אנחנו נצטרך להסכים ללכת בדרך הזאת, שלפעמים מרגישה כמו שביל עקלקל שמוביל אל מקום מסתורי מעבר להרי החושך, או כמו תהום עמוקה אינסופית שאין לדעת מה יקרה אם נבחר לקפוץ לתוכה. אנחנו נצטרך לקבל החלטה פנימית, ואין שום כוח חיצוני בעולם, חזק מספיק שיכול להכריח אותנו לקבל אותה.

ובעודי בוחשת ונחבטת במחשבה הזו, הגיע הדהוד נוסף, ואיך לא, שוב מכיוון הבהאגווד גיטא.
בקבוצת האימון שלי היום קראנו יחד את המשפט הבא:
"ארג'ונה שאל: הו קרישנה, האיש השרוי בהארה יציבה, עוגן בסמאדהי, מהי שפתו? איך ידבר, איך ישב ואיך ילך?"

השיחה שהתפתחה סביב המשפט הזה נסובה סביב הסוגיה המרכזית ביוגה המדברת על הדרך בה היוגה משנה את האופן שבו אדם מדבר, משנה את אופן החשיבה שלו, את הליכתו – משנה את האופן שבו אדם נע בעולם.
אבל אספקט נוסף של השיחה נקשר באופי השאלה הזו וברגע המסויים שמאפשר לאדם לשאול שאלה מסוג זה.

תחילת העלילה מוצאת את ארג'ונה במצב חרדתי, על סף התמוטטות עצבים כמעט, מוכן לשמוט את קשתו באמצע שדה הקרב, אחוז יאוש.
הוא מתחנן לעזרה, מבקש מקרישנה לעזור לו, להנחות אותו, להוציא אותו מהבוץ העמוק שהוא מרגיש שקוע בו, אבל עדיין לא הפך ממש תלמיד בשלב ההוא.
יש משהו בהפיכתך לתלמיד אמיתי שכרוך בלקיחת אחריות, במוכנות לקבל על עצמך שינוי. שינוי של ממש.

דיברנו על כך, שיש משהו ממוקד יותר בשאלה הזאת של ארג'ונה.
זו שאלה שנכנסת פנימה,שחופרת לעומק, ויש בה משהו שמרוכז אל עבר מטרה, משהו שבשל לשמוע באופן פרקטי מה צריך לעשות מי שרוצה באמת ללכת בדרך הזו, ומוכנות ללכת בה בפועל.
יש משהו בשאלה הזו, שהופך אותו לתלמיד.
ומסתבר שזה ממש לא דבר פשוט להיות תלמיד, כפי שהתרבות היוגית תופסת אותו.
לא מספיק לרצות להיות תלמיד, צריך גם בפועל להסכים באמת להיות אחד, על כל המשתמע מכך, וזו משימה קשה, מטלטלת. הליכה על חבל דק, על תער חד, מתוך אמונה בלתי פוסקת.

המיתולוגיה ההודית עמוסה בסיפורים מלאי חכמה שעוסקים בסוגיה המורכבת הזו של להיות תלמיד.
סיפור אחד ידוע מופיע בצ'אנדוגיה אופנישד, ומתאר את אינדרה (מלך האלים) ווירוצ'אנה (מלך השדים) שהלכו יחד אל החכם פראג'אפאטי כדי ללמוד ממנו להכיר את העצמי ה- true self.
הם הגיעו אליו וחיכו שם אצלו 32 שנה (מה שאומר בהודו לחיות עם המורה שלך, ולעבוד אצלו עבודה שחורה) עד שפרג'אפטי נאות לפזול לכיוונם ולשאול אותם למה באו, ולמה לעזאזל הם נמצאים איתו כבר 32 (!!) שנים.
הם סיפרו לו ששמעו שהוא יכול ללמד אותם להכיר את העצמי, ופרג'אפטי מצידו לימד אותם שעור ראשון ובלתי ממצה אודות העצמי ושלח אותם לביתם.
שניהם יצאו חזרה שמחי לב ושבעי רצון מהתשובות שקיבלו.
וירוצ'אנה השד חזר כל הדרך לביתו והסתפק לגמרי במידע חלקי ובלתי מספק.
אינדרה בדרכו חזרה, חשב על השעור שקיבלו והתחילו להתעורר בו ספקות ושאלות נוספות והוא חזר כל הדרך חזרה אל פרג'אפטי, כדי לשמוע עוד.
הוא שהה עם מורו עוד 32 שנים (במיתולוגיה יש זמן..) ואז שאל עוד שאלה וקיבל שוב תשובה שלאחריה נשלח הביתה, ושוב בדרך נקפו השאלות הנוקבות והוא סב על עקביו שוב כדי לחקור, כדי להתעקש ללמוד.

יש רגע מסויים בדרך, אחרי ששמענו  את התורה או חלק ממנה (ואנחנו הרי תמיד שומעים רק חלק ממנה, גם אם נדמה לנו שאנחנו יודעים את כל התורה כולה), שצריך לרצות.
יש שלב שבו אחרי שהותוותה לנו הדרך אנחנו צריכים לבחור בה.
ואחרי שבחרנו פעם אחת, להתעקש ללכת בה ולקבל על עצמנו את השינויים שהיא תובעת מאיתנו לעשות.
בהכרה הזו, יש מצד אחד משהו מבהיל באופן שבו הסמן לא יכול יותר להיות מופנה כלפי חוץ.
זה לא קשור למורים שלנו, לחברים או לעיצות שקיבלנו, אף אחד לא יכול להעביר אותנו את הכביש הסואן הזה, או לקפוץ במקומנו מעל התהום.
מצד שני – זה לגמרי אצלינו בידיים, לא אצל אף אחד אחר.
דורש מאיתנו לרצות, להחליט, להסכים להיות תלמידים.