טוב, בואו נבהיר את זה כבר מעכשיו,
זה עומד להיות פוסט בעל סוף חבוט וידוע מראש, אודות כוחה של היוגה להבהיר לנו באופן המוחשי ביותר עד כמה מחד, אנחנו נפרדים מכל המחשבות/ פחדים/ קבעונות/ תבניות שמכסים אותנו רוב הזמן ומאידך, עד כמה בעצם במקור אנחנו מאוחדים  "כשהמתבונן שוהה (כשהוא מועיל להתבונן :sleeping: ) בטבעו האמיתי".
ועכשיו, כשהרסתי במו ידי כל סיכוי לציפיה ו/או אכזבה שלכם, אני יכולה להתחיל.

להיכנס לנעליים של מישהו אחר

לרגל נסיעתה של המורה שלי להודו, אני מחליפה אותה בתקופה הקרובה ומלמדת במקומה.
השעורים מתנהלים בסטודיו שלה שבו אני מלמדת באופן קבוע, מחליפה אותה בשעת הצורך ומשמשת כאסיסטנטית שלה כבר שנים רבות, והתלמידים כולם מכירים אותי כמתרגלת וכמורה וחלקם אף תלמידים בקבוצה שלי.
ובכל זאת… יש משהו בכניסה לנעליו של מישהו אחר (במיוחד אם הם נעלי גוליבר בארץ הגמדים) שמיד מכניס אותי למתח.
מצב שבו אני מראש לוקחת אחריות על הציפיות שיש או אין לאנשים בקבוצה ומחליטה בשבילם, מה הם חושבים, מה הם רוצים, למה הם מצפים ומדוע אין מנוס מכך שיתאכזבו מהשעור שבאו לקבל מזו שמנסה למלא את נעליה הגדולות של מורתם.

וכך, ישבתי מול הקבוצה החביבה שכבר לימדתי הרבה פעמים בעבר, ובכל זאת הרגשתי היום קצת בודדה שם בפסגת החדר, עם העיניים הנשואות אלי ומחכות למוצא פיה של המורה המחליפה.

זה מזכיר לי שפעם, כשהייתי בתחילת דרכי כמורה, החלפתי חברה טובה בשעור. השעור שלימדתי היה מאתגר משהו עבור התלמידים ואחד מהם אמר לי בבדיחות הדעת: "תגידי, מורה מחליפה לא אמורה להיות זאת שאומרת לכולם להוציא צבעים ולצייר מה שהם רוצים? הרי את המורה המחליפה…"

בדידותה של המורה המחליפה

לגמרי לבד בעצמי, בתוך ראשי, הורדתי את עצמי בדרגה, וצרפתי אל תואר המורה המחליפה, את רגשי הנחיתות, ובעודי מדברת ומנחה את השעור, יצרתי לעצמי כתוביות בגוף הסרט ובהן אני מדבבת לעצמי את מה שכנראה חושבים על ההוראה שלי, את מה שחושבים על הטון שלי, על הקצב, את התחושות והרגשות שעומדים מאחורי כל פרצוף שישב בכיתה, ומחשבות על הגברת והאטת הקצב בו זמנית ממלאות את ראשי.

אבל ביוגה, כמו ביוגה, מחשבות לחוד ומעשים לחוד, לאט לאט, מתחילים לתקשר אחד עם השני,ובעוד המוח קודח, האנרגיה מתחילה לזרום, והחום מצטבר ומתפשט, ובין קידוח לחפירה ארכיאולוגית מתחילים לצוף איים של תנועה ועשיה שמניעה את עצמה לגמרי לבד בלי המחשבות שלי שמתחילות לפגר מאחור, מנסות להדביק את הקצב של מה שחלק אחר בתוכי מציב ומניח על המזרון באופן ברור ונהיר, שאינו משתמע לשתי פנים.

הביקורת העצמית והנסיון לפענח האם כל אחת מהנפשות הפועלות בחדר מרוצה/ מסופקת/ משועממת – מתחילים לנשור, להתדרדר במדרון כמו במפולת סלעים, בהתחלה אבני חצץ קטנות ואז אבנים גדולות שנופלות ועוזבות מרצונן החופשי (או כמו שהחברה מ' אומרת: מירצון :silly: ), משאירות אותי עם הנחיה ברורה, וגוף שחושב ומוביל במקומי, שבו תנועה יוצרת מרחב חדש ונשימה ממלאת אותו ומובילה לתנוחה חדשה באופן המדוייק והיחיד שיכול היה להתרחש באותו הרגע.

משאירה את התלמידים עם החוויות והמחשבות שלהם שנמצאות מחוץ לטווח האחריות שלי, כי אני רק המורה המחליפה כאן :whistle: