להחזיק אננדה

אננדה היא המילה בסנסקריט למונח שפרושו הוא אושר עילאי או bliss באנגלית והוא מתייחס לאותו אושר עילאי שקיים בבסיס הקיום של כולנו כשאנחנו במצב שבו אנחנו רואים בברור את היותנו נפרדים מכל המבנים הגשמיים, נפשיים, ומנטליים שלנו ומעולם התופעות הגשמי ומאוחדים עם אותו גרעין פנימי ונצחי, שקיים בכל יצור ובכל דבר – שאחת התכונות שלו (כשאנחנו באים איתו במגע) היא אנדדה – אושר עילאי שלא דומה לשום עונג גשמי וזמני.

רובנו חווים לאורך החיים שלנו רגעים כאלה, בהם יש בנו תחושה גדולה של שקט ושלווה פנימיים גדולים.
רגעים שבהם אנחנו מבינים באופן ברור ועמוק שהכל בסדר, מפוייסים עם העולם ומרגישים שלא נחוץ לנו דבר נוסף על מה שיש, שאנחנו ברי מזל מעצם היותינו: נושמים, חווים, מסתכלים, קיימים.
רגעים בודדים שבהם אנחנו ערים לטבע האמיתי שלנו – אח"כ הרגע עובר, וההבנה העמוקה הזו נשכחת, ואנחנו שוב משתוקקים לעוד משהו חיצוני אחר, שימלא אותנו מבחוץ, וכך זה ממשיך עד הרגע האננדי הבא.

"אדם צריך להתרכז, בו זמנית, ביקום כולו או בגופו שלו, המלאים באושרו של העצמי (self).
אז, דרך עצמיותו שלו, הופך האדם עירני וחי את האושר העילאי"

(מתוך sri vijnana bhairava tantra)

בתור מי שעושה את דרכה בעשור האחרון בניסיון לחוות כמות גדולה יותר של רגעי אננדה, שאלתי את עצמי לא אחת איך להחזיק באננדה הזאת, איך לתת לה להימשך לאורך זמן, בעיקביות.
ההכרה בכך שהאושר הזה שוכב שם כל הזמן, מוכן בשבילי ובכך שהדבר המרכזי שמפריד ביני ובינו הוא זה שאני שוכחת, מעסיק אותי רבות, והעובדה שמה שיש כאן, הוא לא חוסר ידע אלא פשוט אמנזיה כרונית, טורדת את מנוחתי לא מעט בשנים האחרונות.
וכמו בפוסטים אחרים שכתבתי בעת האחרונה, גם כאן, נראה שהתשובה היא לא רק במה שאני עושה אלא גם במה שאני לא עושה בתוכה, במה שאני עוזבת, ונראה ששני המרכיבים האלה חייבים להתקיים בד בבד:
משהו צריך להיעשות, פעולה מכוננת ומשהו צריך להיעזב, להתרפות ולאפשר לדברים להתחולל בזמנם.
כמו אותם גלים של שקט שבאים בין מחשבה למחשבה, כמו הרווח שנמצא שם בין שאיפה לנשיפה ונשיפה לשאיפה הבאה, כך גם כיסי האננדה – אי אפשר באמת להחזיק אף אחד מהם בכוח מבלי להפר את טבעם האמיתי: אי אפשר לעשות שקט, צריך לשתוק בשביל זה, להפסיק לדבר, ובאושר האננדי הזה אי אפשר להיזכר בכוח, בדיוק כמו אותם מקרים בהם אנחנו מנסים להיזכר נואשות במשהו ומייגעים את מוחנו בכוח כדי להיזכר ובסוף נזכרים בו ימים אחרי, כשלא ניסינו בכלל לתפוס אותו או להחזיק בו, אז הוא בא.

אחד הדימויים שחוזרים על עצמם בטקסטים שונים, הוא דימוי הגנן.
הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות, הוא להיות גננים טובים, כלומר, להכשיר את הקרקע להתרחשות.
אנחנו יכולים לזרוע את הזרעים הנכונים, המשובחים ממינם, בעונה הנכונה, יכולים להשקות יום יום במסירות, לזבל, לעדור, לעקור עשבים שוטים, לגדר מסביב – ויום אחד, בזמנו החופשי, משהו פורח או נותן פרי.
ואולי זוהי תמצית העשיה הרוחנית באשר היא. היא תמיד מורכבת מעשיה ועזיבה, או אימון ואי- היצמדות, או אם מתעקשים בסנסקריט (ואנחנו מתעקשים :smartass: ) אביאסה ו-וואירגיה.
אנחנו יכולים רק לפעול ולחכות להתרחשות, וכשמגיע פתאום מן רגע כזה מזוכך וחופשי ומתמלא באננדה, לא נותר לנו אלא לחוות אותו במלואו ולתת לו ללכת ולדעת, שהזרע שלו טמון שם בפנים וישוב לפרוח, בזמנו.
וכשאני מצליחה באמת לשחרר אותם את הרגעים האננדיים המופלאים האלה מבלי לנסות לשכנע אותם להישאר לעוד כוס תה, ומבלי לספור את הדקות עד שובם, אני מגלה שהם חוזרים לעתים תכופות בהרבה ממה שנדמה לי, נשארים לאורך זמן, וכשהם הולכים בשלום, משהו מהם נשאר בחוויה שלי ונראה שאני שוכחת אותם קצת פחות.