איזה יום הוא לא?

4 בפברואר, 2010 מאת ליאת

165577723770215305_EOjasaPY_f

אלוהים עדי שלא התכוונתי לתרגל היום מדיטציה.
החורף הזה, על כל הברכה שבו מכווץ אותי והופך אותי אפתית ורדומה במובן הלא טוב של המילה (שלא תחשבו חלילה שהשינה שלי השתפרה בעקבות זה או משהו…)
אבל טלפון בשעה מוקדמת מידי, הזניק אותי החוצה מהמיטה כמו צנים מתוך טוסטר, ואחריו, עומדת במטבח,יחפה והפוכה, היה לי ברור שהסיפור שלי עם המיטה נגמר ליממה הקרובה.

לא יום לעבודה רוחנית

דשדשתי לסלון ומתוכו הסתכלו עלי השטיח שלי ועליו הכרית העגולה האדומה, שאם היו ציור קומיקס, בבועה שמעליהם היה כתוב: "פסססט.. אם את כבר פה, למה לא תושיבי את ישבנך הענוג למדיטציה?"
אבל אני הקשיתי את עורפי ואת ליבי וחשבתי לי: "לא. זה לא יום לעבודה מנטלית ובטח לא יום לעשיה רוחנית".
מאיזושהי פינה בקיום שלי, ענה לי קול מלגלג: "איזה יום הוא כן?"
ומפינה אחרת, ענה לי קול רציני להחריד: "איזה יום הוא לא?"

הפנתי את מבטי משניהם והתפנתי לעסוק בתחביב הוותיק שלי, הלוא הוא, עיסוק בזוטות וחשיבת מחשבות מיותרות לגמרי.
ואחרי שהשקעתי בו כשעה וחצי ממרצי (המאוד לא נמרץ), עד שנדמה שלא נותרה עוד מחשבה מיותרת אחת שלא נחשבה, עוכבה לחקירה ונשלחה להארכת מעצר – פגשתי שוב במבטם של השטיח והכרית.
הטקסט בבועת הקומיקס שלהם אמר: "מידעל'ה, את יודעת שזה הדבר הנכון לעשות עכשיו" וכך בחוסר רצון בולט, קפואה וכפויית טובה (להלן קפואת טובה) גררתי את עצמי אל הכרית והתיישבתי.

הפשרת קרחונים

עטופה בשמיכה ישבתי שם והעמדתי את התנור הכי קרוב אלי שאפשר. כ"כ קרוב הוא היה עד שממש אפשר היה לראות את המפגש בין אדי הקור שבאו מכיוון ליבי ובין הספירלות שלו.
עצמתי עיניים מרגישה באופן ברור את הקונטרסט הזה בין החום של התנור וביני הקפוצה, עדה למאבק הזה שבינינו, הוא שמנסה למצוא פתח לחדור אלי ואני שלא נותנת.

בסופו של דבר, החליט האל הטוב לאפשר לחוקי הטבע לפעול גם עלי, אפקט החממה נכנס לפעולה, והקרחון שלי התחיל להפשיר.
ונראה שמרגע שהתחיל, משהו בו תפס שוונג וכמו בבת אחת נמסה שכבה שלמה בגוף שלי. זה הרגיש כאילו בו זמנית כל השרירים, הגידים והרצועות שחררו איזה קפיץ שהיה שם מתוח וצנחו מטה לכדי תחושת רווחה בסיסית.
וכנראה שיש אמת בסברה שנסים קורים לא רק בחנוכה, כי כפות הרגליים והידיים שלי הפכו פתאום חמות וגרמו לי להבין בכמה מועקה הייתי עטופה עד אותו רגע.
עכשיו, משזו נפלה, יכול היה התנור שלי לטפל סוף סוף בלב הקרחון, ואני הרגשתי את חלל הבטן והלב בוערים כאילו יושב עליהם תנור 3 ספירלות :sideways:

לשחרר את הקור הפנימי

בתוך כל הפשרת השלגים הזו והכרת התודה שהתלוותה אליה, שמעתי קול בתוכי ששואל: "אז למה את עדיין מחזיקה?"
"מה אני מחזיקה?" שאלתי. "מחזיקה את חוויית הקור אצלך. הקור אולי הלך, אבל את המהות שלו את מחזיקה חזק"
ידעתי כמובן שהוא צודק, ששום אביזר חיצוני לא יוכל לעשות את מה שכוח הרצון שלי לא יתן לו, ואין שום עשיה אקטיבית שתוכל להחליף אי עשיה, הרי רק על זה אני כותבת כאן פוסטים בקדחתנות בימים האחרונים.
אני יכולה לשבת שעות ולכוון אלי תנורים ומבערים שיחממו ויפשירו אותי, אבל את הקור הפנימי אני אצטרך לעזוב בעצמי.

נזכרתי בפוסט שכתבתי בקיץ ובו הבעתי משאלה לעמוד מול העולם כמו ילדת יומולדת סקרנית מתוך ידיעה ברורה שההורים הכינו לה הפתעה.
וגם היום, אני מבקשת את אותו הדבר, לבטוח בעובדה שמה שמגיע אלי הוא הפתעה ולא מכשלה ולשמוח בו, גם אם אין לי מושג מה לעשות בו כרגע, וגם אם הוא לא מה שביקשתי השנה – רק בגלל שהוא הגיע, ואם הוא פה, מוכרח להיות בו שימוש עבורי.
ואולי היום הזה לא מרגיש לי כמו יום לעשיה רוחנית, ומצד שני, איזה יום הוא לא?

נושאים: מדיטציה | 1,308 תגובות »

1,308 תגובות

  1. מאת טיפה :

    תודה. כתוב כל כך יפה.
    ואני אוהבת לקרוא אותך כל פעם מחדש

  2. מאת רונית :

    חיבוק. מאוד יפה כתבת.
    וכרגיל אנחנו מהודהדות :heart: :smile:

  3. מאת קן_ל :

    יקירתי, איזו הזדהות… אח, כל הכבוד על ההתמסרות. כן, גם לקור הזה. שיהיה.



סדנת יסודות המדיטציה ברעננה

חיפוש באתר






פוסטים אחרונים

נושאים