הכל אפשרי

בפוסט שפירסמתי אתמול, כתבתי:
וכמו שקורה לי הרבה בחיים, כשמשהו נמצא בעיצומו של תהליך לימוד והפנמה, הוא מהדהד בכל מקום, קופץ מכל פינה – מבהיר לי, שעכשיו הוא על הפרק ואין לי מוצא מלתת לו לחלחל בחיי.
אז האנקדוטה שרציתי לספר היום, היא סוג של המשך ישיר לתופעה הזאת שתמיד מפליאה אותי ונותנת לי מן חוויה כזאת בלתי אמצעית ומאוד מוחשית לתחושת האחדות שבד"כ נחווית כערטילאית ומופשטת.

אתמול נהגתי במכונית מבית הורי חזרה הביתה, כשמוחי קודח והוגה בסוגיה שמעסיקה אותי מאוד בימים אלה, וממלאת את ראשי במנות גדושות של חישובים ומחשבות – רובן מיותרות כמובן..
וככה, תוך כדי הנהיגה, אני מפליגה על גלי כל ספקולציה אפשרית לגבי הסוגיה שלי, מגבשת דרכי התנהלות בתוכה, הולכת בהן בדמיון, ואז מבטלת אותן ומחליטה ללכת בדרך אחרת, מדברת עם הגורמים הנוגעים בדבר וכמובן עונה במקומם (כולל את כל שלל התשובות האפשריות שעשויות להיות) ועונה להם חזרה, ושאלה אחת כל הזמן מנקרת במוחי: האם זה יהיה אפשרי?

במשך כל הזמן הזה, כשאני בשייט מחשבתי מטורף (על סיפון love boat עם עצירה באקפולקו :getlost: ), הדבר היחיד שהציק לי והחזיר אותי כל הזמן אל ההווה, היתה מכונית שנסעה לפני באיטיות מעצבנת ואילצה אותי כל הזמן להיזכר בדוושת הברקס שלי כדי לא להתוודע באופן אישי עם תא המטען שלה.
כך שאחת לכמה דקות, נאלצתי לרדת מהסיפון אל המציאות שלי כדי ללחוץ על הברקס ולרטון קלות על כל מה שהיה בר רטינה באותו הרגע: על הנהג שלפני, על האיטיות, על הנהגים שלא מאפשרים לי לעקוף אותו, על כבישי ישראל וכ'.
אחרי ששחררתי את הרטינה שלי, חזרתי כל פעם חזרה אל מחשבותי ואל השאלה הטורדנית שלי: האם זה אפשרי? האם זה באמת יהיה אפשרי?

כך עברה עלי פחות או יותר כל הנסיעה, כשהמכונית הקטנה והמעצבנת, ממשיכה לנסוע לפני ובשום צורה לא פונה לשום כיוון אחר – כאילו שתינו נוסעות ממש אל אותו היעד.
"נו… סיננתי במחשבתי, אי אפשר לסדר לי איזו פניה של הרכב הזה?" מייחלת לרגע הזה שבו אחרי זמן ממושך של זחילה על הכביש, אפשר סופסוף ללחוץ על דוושת הגז ולנסוע בתחושת שחרור.
אבל הרגע הזה לא הגיע אתמול, ואני זפזפתי לאורך כל הדרך בין הקוץ הטורדני שעל הכביש ובין הקוץ הטורדני שבמחשבתי: האם זה אפשרי?

בסופו של דבר, נסעה איתי המכונית שלפני ממש עד פתח הישוב שלי.
ורגע אחד לפני שפניתי אני אל תוך הישוב, אני קולטת לראשונה לתדהמתי, שעל השמשה האחורית של המכונית האיטית, יש מדבקה,ענקית בגודל השמשה כולה, עם הכיתוב….: הכל אפשרי!
וכך המשיכה הלאה המכונית כשאני לוקחת לעצמי כמה רגעים כדי לקלוט את "הקומדיה האלוהית" הזאת.
כל הדרך הזאת, נדחפה המכונית הזאת לתוך חיי, ממש בין הגלגלים כמעט, ולא נמצאה לי דרך מפלט ממנה, ומרוב נסיונות להיפטר ממנה כדי שאוכל לשוטט במציאות המדומה שלי, שכחתי שוב, שהתשובות לכל דבר כמעט נמצאות בהווה שלי, וספציפית לשאלתי – התשובה כתובה בלבן על גבי שמשה ממש מול עיני במשך 40 דקות…! :wassat:

כנראה שאין מנוס מזה, ונועדנו לשוב ולשכוח כדי להיזכר….
אנחנו מופצצים כל הזמן בטריליוני מסרים שחודרים אל מרחבי המציאות שלנו, הם נמצאים שם כל הזמן, אבל אנחנו לא רואים ולא שומעים אותם.
זה כמובן בעייתי עם הכלים  המוגבלים שנתונים לנו: להלן, עיניים ואוזניים עם יכולת קליטה מצומצמת ואין סוף פילטרים שמכסים, ודברים שמסיטים את יכולת המיקוד שלהן.
זה מתסכל לפרקים, ובכל זאת, הנה באה הנימה האופטימית: תשובות ופתרונות לקונפליקטים שלנו, נמסרים ונמצאים כאן כל הזמן, צריך רק ללמוד להקשיב ולראות…

מכיוון שאני אופטימיסטית חסרת תקנה, ובגלל שלפוסט הזה מגיע הפי אנד, אני בוחרת להיצמד אל זו האחרונה
ובנימה אופטימית זו… נעים לי לחשוב לרגע, שהכל באמת אפשרי.

מוזמנים למצוא אותנו גם בפייסבוק ולקרוא עוד על יוגה, להשתתף בדיונים ולהביע את דעתכם.

ליאת, יוגה ברעננה