סיפור חיי בעת האחרונה

"זה סיפור חיי בעת האחרונה.
המשפט הזה מוצא חן בעיני. הוא נשמע הגיוני יותר מאשר זה סיפור חיי, כי בין הלידה למוות ניתנים לנו החיים פעמים רבות:
חיי הילדות, חיי ההזדקנות, חיי הנדודים, חיי ההתמסדות, חיי אהבה, הורות, מבחנים לקיום הבטחותינו, חיי הכרה בהיותנו בני תמותה ובכמה מקרים בני מזל, חיים שבהם אנחנו עושים משהו בעקבות ההבנה הזאת."

(מיץ' אלבום מתוך "אם רק נאמין")

בין לא מעט משפטים יפים בספר הזה, תפס אותי המשפט הזה, כי הוא מבטא בצורה מדוייקת את תמצית העשיה היוגית בעיני, כפי שאני רואה אותה וכפי שאני מנסה ללמדה.
כל כולה באה להראות וללמד, שוב ושוב, באינספור רבדים, שחיינו עוברים שלבים שונים, מעצם קיומם ומשתנים ללא הפסקה וכל שיש לנו לעשות הוא קודם כל להכיר בהשתנות הזאת הבלתי נמנעת ולקבל אותה, ואז להחליט מה אנחנו עושים בעקבות ההבנה הזאת ואיך.
נראה שדווקא אז, כשמתקיים השילוב הזה, בין ההבנה שאין כוח בעולם שיכול למנוע את ההשתנות המתמדת ובין הבחירה להתבונן בשינוי הזה ולפעול בתוכו, מתאפשרת אותה התעלות מעל צמדי הניגודים שהיוגה מדברת עליה ובעקבותיה השחרור (קייבליה) הנכסף.
שחרור שנובע מהיכולת שלנו להפריד את עצמינו מהחולף ולהיצמד אל החלק הנצחי שקיים בנו, ובבסיס כל התופעות ביקום.

בטקסטים האטה יוגיים רבים מדובר על חיי נצח.
ואף שיוגים רבים שמתרגלים ברצינות ובהתמדה, חיים עד גיל מאוחר וגופם החיצוני והפנימי שמור, נראה ומתפקד כמו גוף של אדם צעיר, ברור שאין הכוונה בביטוי חיי נצח, לנצחיותו של הגוף, כיוון שזה האחרון, שמור נקי ובריא ככל שיהיה, נועד לבסוף לחלוף מן העולם.
הזכייה בחיי נצח, מתייחסת אל יכולתנו להתמקד ולבוא במגע יותר ויותר עם אותו חלק נצחי בתוכנו (שנשאר קבוע מאז ומעולם ומחליף תלבושת/ גוף בכל פעם), עד הזדהות מוחלטת איתו ובכך לנתק את עצמינו מהחולף ולהתאחד עם הנצח.
בכל גלגול חיים, ניתנת לנו ההזדמנות להמשיך, לנקות ולהסיר את הגדרות והפילטרים המכסים את אותו גרעין נצחי (גוף, מחשבות, רגשות, אגו ושאר מבנים)  עד שבסופו של דבר, מוסרות כל המחיצות שחוצצות בינינו (self) ובין אותו מקור נצחי, ואנחנו מתאחדים איתו ומשתחררים סופית (אחרי מי יודע כמה גלגולים) גם ממעגל הלידות והמוות.
נשמע פשוט הא? :blink:

לא אחת כשאני מתעמקת בטקסטים האלה ובמבנים המורכבים שהם מתארים, אני נתקפת תחושה של חוסר הבנה, הרגשה שהכל מאוד סבוך ומורכב וכתוב מראש בקודים מוצפנים שנועדו לכך שהאדם הפשוט כמוני, לא יבין אותם כלאחר יד. הרגשה שביני ובין התחושות העמוקות והמופשטות ששום מילה לא יכולה לתאר, מפרידים אוקיינוסים.
אבל אז, כשאני חוזרת לאימון הבסיסי הפשוט, ליצירת המרחב בגוף, אל הנשימה, להזרמת האנרגיה, ליצירת החום האדיר והתפשטותו בגוף, לתחושה הזאת שהוא ממיס פסולת פיסית, נפשית ומנטלית שאגורה בכל תא מתאי גופי ולהרגשה (שאכן אין מילים לתארה) שהגוף הופך פחות פיסי והגבולות בינו ובין החוץ מיטשטשים והופכים חדירים יותר, כאילו קילפתי עוד קליפה או המסתי עוד מחיצה שמפרידה ביני ובין אותו גרעין נצחי – אני מרגישה את הטקסטים האלה שוב קרובים מאוד, כמו נכתבו בדיוק אלי.
ו"הרפיית המאמץ והתלכדות עם האינסוף" (יוגה סוטרות לפטנג'לי 2.47) – הופך שוב ממשפט סתום, לתחושת ידיעה מתוקה.

ידיעה מתוקה שכל עוד אני צמודה אליה (ואני יודעת שלפחות כרגע היא לא נשארת לאורך זמן :unsure: ), אני יכולה להרפות קצת מההיאחזות בחיים השונים שניתנו לי מאז לידתי ומסיפור חיי בעת האחרונה, ההפכפך, הזמני, החולף, המשתנה בלי הרף, ולהרגיש יציבות ובטחון כמו שרק הנצח יכול לספק.