לכן ארג'ונה, הילחם!

13 ביוני, 2010 מאת ליאת

כל מתרגל יוגה, ולמעשה כל מי שמתרגל כל דרך לאורך זמן ובהתמדה, מכיר את ההרגשה, שבה הוא קם לתרגול היומי שלו עם כבדות גדולה שרובצת עליו.

כבדות בגוף, כבדות בלב, ובראש, כל כמה שניות עוברת המחשבה: "אולי בכל זאת נוותר.. נתרגל אחר כך, או מחר כך או כשהכבדות תעבור"

והוא מרגיש איך בכל שניה שעוברת הוא עומד על פרשת דרכים כל פעם מחדש ובוחר: לעזוב או לעשות. להיכנע או להילחם.

כור מחצבתי שמתחת לשמיכה

בדיוק דרך אימון שכזה עברתי גם אני בשבוע האחרון. מדובר באימון המתקדם הקבוע שלנו: קבוצה אינטימית של מורים ליוגה, כולם אנשים שהיוגה בנפשם, שליבם מפרפר בעליצות כשהם עולים על המזרון.

זה התחיל מהרגע שפקחתי את העיניים עם צרור מחשבות מלאות מוטיבציה כגון: "אולי היום לא נלך", "אלך, אבל אולי לא אשאר עד הסוף", "אלך אבל אעשה רק מה שאני יכולה" וכ'.

ומכיוון שאני מכירה כבר את המלכודות הפנימיות האלה שהאגו שלי מציב לי, העליתי את עצמי על המכונית ובלב חצוי הובלתי את עצמי אל האימון, שוקלת בכל צומת להסתובב על עקבי ולשוב חזרה אל כור מחצבתי שמתחת לשמיכה :sleeping:

כשהגעתי אל המקום, גיליתי להפתעתי שאני לא היחידה שנכנסת עם עיניים חצי עצומות, ופרצוף של ממתין בתור לתאי הגזים.

ממש בכניסה ראיתי את שאר חבריי מדדים לאיטם במדרגות עם שמחת חיים של עובד מקדונלדס (אני יודעת, אני יודעת.. לא נכון לעשות הכללות, ובכל זאת כמה עובדי מקדונלדס שמחים ראיתם בחייכם? :unsure: )

האימון התחיל באיחור, כשכולנו, גוררים עצמינו באיטיות, מנצלים הזדמנויות לפרוש לשרותים, לשטוף פנים, לשתות מיים, כשהגוף חורק ולא נענה וכל תנועה דורשת תעצומות נפש ומעוררת שוב את פרשת הדרכים הידועה: לעשות או לעזוב, להיכנע או להילחם.

בשלב מסויים, מכיוון שמבינינו אני זאת שקשה לה לשמור דברים בבטן, או אם להיות פחות מעודנת, אני היא זו בחבורה שלא יכולה לסתום את הפה ( :ninja: ), שאלתי: "האם זאת רק אני או שהכל כ"כ כבד היום?"

ועל פי האנחה הגורפת שיצאה מכל פה שנוכח בחדר, הבנתי שאני לא לבד, ושהתחושה הזאת שקמתי ובאתי איתה היא לא רק "שלי מהבית" (כמו שנוטים לומר ילדי גן) אלא משהו שנוכח באוויר ובחדר ונחווה גם ע"י שאר הנפשות הפועלות.

הפעולה הנכונה

משיצא המרצע מן השק, החל להתפתח דיון בינינו אודות הכבדות כשכולנו, מסתבר מסתובבים בראש עם המשפט החוזר מהבהגווד גיטא ובו אומר קרישנה לארג'ונה בכל הזדמנות: לכן ארג'ונה הילחם! או בתרגומים לאנגלית: !therefore fight (מה שמשום מה נשמע לי תמיד הרבה יותר מרשים).

כל אחד מאיתנו, שנושא את כבדותו שלו, ניסה להביא את עצמו להילחם, לא להיכנע לעצלות, לכבדות, ועכשיו, משנפלה ההבנה שאנחנו חולקים את אותה ההרגשה, ניסינו להבין, איך נכון להבין את ההנחיה הזאת, נוכח התחושות האלה.

מלחמתו של ארג'ונה, היא לא סתם מלחמה. היא חיפוש הפעולה הנכונה, בכל רגע ורגע, פעולתו הנכונה של האדם בחייו מלאי הסתירות והמלחמות החיצוניות והפנימיות בכלל, ופעולתו של היוגי בפרט.

ומתוך שותפות הגורל המקומית הזאת, ניסינו להבין גם אנחנו, מהי הפעולה הנכונה, מהי מלחמתו של ארג'ונה.

נוכחנו לדעת, שהמחשבה הראשונה שעברה במוחנו כשפגשנו את הכבדות שלנו היא לצאת למלחמת חורמה בגוף ובנפש המסורבלים, ולהכניס את עצמינו בכוח לאימון פיסי עוצמתי ודינאמי על אף שכל רובד בקיום שלנו מאותת לנו אחרת.

אבל האימון היוגי כשהוא נעשה מתוך התבוננות וקשב פנימי (בעצם הדרך היחידה שהופכת אימון ליוגה) הבהיר לנו שזו לא הדרך הנכונה כרגע, וזו לא באמת מלחמתו של ארג'ונה.

הרפיה בעשיה

זה נכון שקרישנה מדבר עם ארג'ונה על התגברות על הקשיים, הפחדים והמעצורים, למלא את ייעודו בחיים ולצאת למלחמה, אבל הוא מדבר איתו בו זמנית על ויתור טוטאלי על פירות הפעולה:

"הילחם לשם הלחימה, והיה שווה נפש לשמחה ולצער, לרווח ולהפסד, לניצחון ולתבוסה, ולא תחטא" (2.38) – ומתוך המורכבות הזאת, לא יתכן שהתעלמות מוחלטת ממצב הכבדות (או מהמצב הטמסי לדוברי יוגית) שנקלענו אליו, ללא כל התבוננות או התחשבות בו יכולה להיות הפעולה הנכונה כרגע.

כדי "לתרגל" יוגה או יותר נכון לעודד את עצמינו לבוא במגע עם מצב היוגה שקיים בנו תמיד איפשהו בפנים, אנחנו רוצים לעודד מצב של שקט בתודעה והרפיה.

זה נכון שכדי להגיע למצב כזה, אנחנו צריכים לעבור לפעמים דרך מאמץ גדול ועשיה, אנחנו צריכים להילחם, אבל בו זמנית לחפש כל הזמן את אותו מקום שקט, את אותה הרפיה בתוך העשיה (או המאמץ)

הליכה כנגד הגוף מתוך מקום קשה וכוחני, נוטה להכניס מתח נוסף אל הגוף ואל התודעה ולהרחיק אותנו מאותו מקום של שקט אליו אנחנו נכספים.

מאידך, גם כניעה מוחלטת למצבי העצלות והכבדות שמשתלטים על חיינו השכם והערב, אינה התמודדות ראויה בדרך כלל.

וכך מצאנו את עצמנו, פועלים בתוך הכבדות, לאט יותר, קשה יותר, ובכל זאת פועלים ונושמים ומחדירים אל תוך הדחיסות החומרית הזאת, חום ורוך.

ותוך כדי כך, מתבוננים בה (ומה היא היוגה אם לא התבוננות, מודעות צרופה?), מקבלים אותה ובכל זאת לא נכנעים לה.

עושים בתוכה, בוחרים להישאר (למרות הצורך התכוף לקפל את מיטלטלינו ולסגור את הבסטה), ומבינים שלפחות היום, נכון לכרגע, זוהי מלחמתו של ארג'ונה – לראות את הכבדות החומרית פועלת עלינו, לא להזדהות איתה, לא לתת לה להכריע, אבל גם לא לדחות אותה (שכן משיכה ודחיה הן אבות הטיפוס של כל צמדי הניגודים ששולטים בחיינו) – להתבונן ולפעול בהתאם.

therefore we fight :yoga4:

ליאת, יוגה ברעננה

נושאים: הקרב הפנימי | 16,732 תגובות »

16,732 תגובות

  1. מאת סגולה :

    איזה דבר גדול זה לצאת לקרב ללא מאבק.
    הפוך על הפןך וכל כך מדויק.

  2. מאת הרובוט האנושי :

    יפה מאד ורלוונטי לכל אדם שמתאמן בשיטה כלשהי לאורך זמן…
    תודה (:

    והנה משהו נוסף שמאיר את הנושא מזווית דומה:

    http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/articles/article.asp?forum=148&a=6767

  3. מאת ליאת :

    תודה סגולות ורובוטים

    סגולה: לצאת לקרב ללא מאבק.

    זה באמת שם המשחק. ולפעמים עצם הניסיון לעשות זאת הוא מאבק בפני עצמו – כנראה שאין לנו מנוס לעבור גם דרכו בדרך אל היציבות והשקט הפנימיים.
    ותודה לרובוט על המאמר מאיר העיניים שהבאת [:|]

  4. מאת הרובוט האנושי :

    עוד קישור מעניין ורלוונטי:

    http://www.nrg.co.il/online/15/ART1/619/062.html

  5. מאת הרובוט האנושי :

    והנה עוד משהו, הפעם פרי עטי/מקלדתי:
    הקרב על המדיטציה

    ביני: בוקר טוב!
    עצמי: בוקר אור. (מפהק)
    ביני: קדימה, מדיטציה.
    עצמי: קדימה.
    ביני: מדיטציה, כן?
    עצמי: כן.
    ביני: אז למה אתה לא מתחיל?
    עצמי: כי אין לי כוח.
    ביני: מה זאת אומרת?
    עצמי: זאת אומרת שאין לי כוח.
    ביני: אבל אתה צריך לעשות מדיטציה…
    עצמי: מי אמר?
    ביני: אני אומר.
    עצמי: אז תגיד.
    ביני: הרגע אמרתי!
    עצמי: יופי.
    ביני: נו, תהיה רציני.
    עצמי: בסדר.
    ביני: אז מדיטציה, כן?
    עצמי: לא. (מפהק)
    ביני: נער ממך את העצלות והבורות, דע את עצמך!
    עצמי: היי, סוקרטס, בלי קללות.
    ביני: קומו, בנים שובבים, לעבודת הבורא!
    עצמי: ממש נכנסת לתפקיד, הא?
    ביני: אמרת שתהיה רציני.
    עצמי: נכון.
    ביני: אבל אתה ממש לא רציני!
    עצמי: נכון.
    ביני: מה כל ההתחכמויות האלה?
    עצמי: הרי ממילא סיכמנו שאני לא רציני, לא?
    ביני: כן, אבל אמרת שתהיה רציני.
    עצמי: כן, יום אחד אני אהיה. לא היום.
    ביני: אתה לא רציני.
    עצמי: נכון.
    ביני: אתה באמת לא רציני!
    עצמי: זה הד, או שאתה חוזר על כל דבר פעמיים? מים?
    ביני: איך אתה מתכוון ככה להתפתח רוחנית?
    עצמי: מספיק כבר עם הקללות האלה על הבוקר.
    ביני: אתה חושב שההתחכמות הפסאודו-שנונה הזאת מקדמת אותך?
    עצמי: לא.
    ביני: אז למה אתה לא עושה מאמץ אמיתי להרחיב את תודעתך?
    עצמי: שוב אתה מקלל?
    ביני: האם אתה מסוגל להיות רציני לרגע?
    עצמי: כן.
    ביני: תודה.
    עצמי: בכיף, תבוא כל יום. בעצם, עדיף שלא.
    ביני: המדיטציה היא כלי בדרך הרוחנית…
    עצמי: מה שנכון, נכון.
    ביני: אתה הולך בדרך הרוחנית…
    עצמי: כן, אפשר לומר. (מפהק)
    ביני: ואתה צריך להשתמש בכלי הזה כדי להתקדם.
    עצמי: יכול להיות.
    ביני: אז למען השם, למה שלא תתיישב ברגע זה ותתרגל את המדיטציה?
    עצמי: כי אין לי כוח, כבר אמרתי לך.
    ביני: מה זאת אומרת?
    עצמי: אין לי חשק, אין לי זמן, התעוררתי הרגע ואין לי כוח. הא, ואתה חתיכת נודניק!
    ביני: אני נודניק?!
    עצמי: כן, ועוד איך!
    ביני: אבל אני רק מזכיר לך לעשות מדיטציה!
    עצמי: תודה, אבל אני זוכר מצוין בעצמי.
    ביני: אז למה אתה לא עושה מדיטציה?
    עצמי: אתה קשה-תפיסה פתולוגי, הא?
    ביני: אמרת מקודם בלי קללות, לא?
    עצמי: צודק, אבל לי מותר. לי אין יומרות של עקביות, אתה בעצמך אמרת.
    ביני: תעשה מה שאתה רוצה, אבל שלא תפתח ציפיות להגיע רחוק עם גישה ניו-אייג'ית כזאת.
    עצמי: בסדר. (מתמתח באיטיות)
    ביני: חבל.
    עצמי: חפיף.
    ביני: הלכתי.
    עצמי: ברוך שפטרנו. תמסור ד"ש לאני העליון.
    ביני: קומיקאי, הא? צוחק מי שצוחק אחרון.
    עצמי: כן, גם לו תמסור ד"ש.
    ביני: אתה לא רציני.
    עצמי: ואתה קטטוני.
    ביני: נמאס לי, אני הולך.
    עצמי: את ההבטחה הזאת כבר שמעתי. מתי תקיים?
    ביני: להתראות, ליצן.
    עצמי: אסטה לה ויסטה, נודניק.
    ביני: הלכתי.
    עצמי: תודה לאם האלוהית ולכל מי שהביאוני עד הלום, ולתפארת מדינת ישראל. לך כבר!
    ביני: (הולך בהבעת תיעוב צדקנית)
    עצמי: סופסוף… אולי עכשיו יהיה לי כוח לעשות מדיטציה.

    ~ תם ולא נשלם ~

  6. מאת ליאת :

    ובכן, רובוקופ היקר
    הגדלת לעשות!
    תודה גדולה על הקישורים מאירי העיניים שמבהירים איך המאבק הזה, בדרך לשחרור הוא בלתי נמנע ועובר על כל מי שקיבל החלטה ללכת בדרך כלשהי.
    ולגבי הדיאלוג המונולוגי האחרון, אין ספק שהוא מוכר עד זוב לי, ובוודאי למי שקורא כאן.

    ולראיה, הנה מה שאני עושה במקום אימון הבוקר המובטח שלי על אף לחישותיו של קרישנה באוזניי: "הילחמי ארג'ונה הקטנה!" – אני יושבת כאן וכותבת על המאבק הפנימי, במקום להיאבק אותו במו עצמיותי :ermm:

    הרובוט האנושי: ~ תם ולא נשלם ~

    ללא ספק!
    תודוץ' :icecream:

  7. מאת הרובוט האנושי :

    תודה, ארג'ונה קטנה קטנה… את לא היחידה :ermm:

    http://www.good-hands.org/notes/?p=6437

  8. מאת הרובוט האנושי :
  9. מאת ליאת :

    רובוטריק קטן,
    אתה ללא ספק מתעלה על עצמך..
    עם הכל יכול המתרגל להתמודד כל עוד לא כרוך בזה סבל
    ועל זה נאמר, פחחחח :sideways:



סדנת יסודות המדיטציה ברעננה

חיפוש באתר






פוסטים אחרונים

נושאים