the art of doing my best

קודם כל, אני רוצה לפתוח בהתנצלות על הכותרת בלעז.
כנראה שלפעמים באמת באנגלית זה עובד כמו שאמרו הג'ינג'יות כבר לפני שנים.
אז אחרי שניסיתי כל דרך אפשרית לתת כותר עברי נאות בשפת אימנו, והעלתי בחכתי רק כותרים חבוטים ומסורבלים (להלן: האמנות של לעשות כמיטב יכולתי? או אמנות עשיית הטוב ביותר שלי?), נכנעתי לגלובליזציה ובחרתי שם בלעז, בשפה שבה לראשונה חדרה המחשבה לראשי, ויסלח לי אליעזר בן יהודה.

ולעניינינו: כמה מכם חולקים את התחושה שאין לכם מספיק זמן בחייכם?
לא מספיק שעות עירות, לא מספיק שעות שינה, לא מספיק שעות ביממה. ובתוך החלוקה הזו של 24 שעות, הזמן עובר מהר מידי – השנים עוברות מהר מידי (במיוחד ככל שהשנים עוברות) :angry:
היום עובר כל כך מהר, בלי שום סיכוי להספיק את אינספור הדברים ה"נדרשים" להתבצע, שלא נדבר על שלל הדברים שרציתם לעשות – והופ, נגמר היום ומגיע הלילה.
וכשאתם מגיעים אל המיטה, עם הלשון בחוץ, מיום של ריצות, מתחיל הלילה, ואלוהים עדי שהוא גם – נגמר כל כך מהר!
עוד לא הספקתם להתהפך ולהבין שאתם ישנים והופ, יום חדש של משימות עומד לפניכם, ואתם מתייצבים על קו הזינוק למשמע יריית הפתיחה, לרוץ ולמלא אותן, על הצד הטוב ביותר או פשוט באופן מספק שיניח את דעתכם, ויותר מהכל בזמן

נו… אז כמו שכבר הספקתם להבין, עם ימים כאלו אני מתמודדת בימים אלו.
נכנסתי לסיטואציה כזו, שבה מרגע שאני פוקחת את עיני, ועוד לפני שהתרוממתי מהמיטה, אני כבר במצב של אי הספק (שלא נאמר אי ספיקה).
לא מספיקה להוציא את הכלב (שאגב, עדיין מחפש בית חם), להקפיץ את מי שצריך להקפיץ, לקפוץ בעצמי לאן שצריך ולעמוד בביצוע רשימת הדברים הדחופים שצריכים להתבצע שמחכים מסתיו דאשתקד.
ואת הכל אני עושה במן תסכול מתמשך מהעובדה שזה לא מספיק טוב:
לא מספיק טוב שאני מגיעה באיחור, או לא מגיעה למקומות שחשוב לי להיות בהם, לא טוב שאני מזניחה משימות שקשורות באחרים, לא טוב שאני מזניחה את עצמי.

אז לפני כמה ימים, בעודי נוהגת ממקום למקום, ומזמזמת לעצמי את הסימפוניה הבלתי נגמרת (ושוברט חשב שהוא בבעיה עם הבלתי גמורה שלו :wassat: ) של "עד כמה הדברים לא טובים", פתאום שמעתי קול של מישהי אחרת. קול אחר בראשי. מישהי שמשום מה דיברה אלי באנגלית בטון נוזף ואמרה: דיי כבר…! שמענו אותך, ניפחת לנו את המוח… כמה עוד אפשר לשמוע??! מספיק!
you are doing your best. (באנגלית, כאמור זה עובד :sideways: )

וזה הדבר היחיד שאת או כל אחד אחר יכולים לעשות מאז ומעולם ובעתיד.
כל מה שאת יכולה לעשות, הוא רק הטוב ביותר שאת יכולה ברגע נתון, ויש לך את יכולת ההבחנה, האם את אכן עושה את הטוב ביותר כרגע ובכל רגע אחר, ואת יכולת הבחירה לשנות את העוצמות והמינונים, בהתאם ל"טוב ביותר" היחסי שמשתנה כל הזמן. וזהו.. זה הכל. כל השאר דורש עזיבה, הרפיה או בשפת היוגה ואירגיה (פה זה הבלוג של היוגה אחרי הכל לא?)

הרי כל מתרגל יוגה מכיר את הרגע הזה באימון, שפתאום אחרי זמן מסויים של תרגול, הגוף מבין משהו, ופתאום בתוך העשיה המאומצת והעבודה הפיסית של השרירים, המילה הרפיה זוכה לעדנה ומקבלת משמעות חדשה.
פתאום היא הופכת אפשרית ותחושה של חירות חדשה מתפשטת בגוף ובלב: כי משהו נפל למקומו, איזה אסימון השתלשל ואיפשר תקשורת בינכם לבין הגוף שלכם, הבנה חדשה.
(כמו כשלומדים שפה חדשה, זה זמן ופתאום קולטים שמבינים בה, לא רק מילים בודדות, פרגמנטיות, אלא ממש משפטים שלמים)
ומתוך הידע הזה, בא שקט. צלילות, בגוף, בנפש ובתודעה.

אז המטרה הנכספת ביותר ביוגה (והאגוז הקשה ביותר לפיצוח) היא התודעה.
וכמו שהגוף הפיסי, הגשמי והמוחשי שלנו, פתאום חווה את היכולת לעזוב, גם המוח, בסופו של דבר יכול לחוות את אותו שחרור מתוק.
וכשזה קורה, לרגעים קטנים, כמו באותן דקות במכונית, העוצמה שטמונה ברכות הזו, היא גדולה לאין ערוך.
המתח הזה, שמתחיל בראש ושלוח רוב הזמן מסרים אל הגוף והנפש, המתח הזה פתאום מתפוגג ושולח מסרים אחרים, של שחרור – אל הגוף, אל התאים, ומשפיע על כל דרך ההתנהלות שלנו בחיים, על האופן שבו אנחנו נעים בעולם.

אז נכון, ממש יום אחרי הגילוי המשחרר הזה, הראיה שוב התעננה והפכה עכורה, וה"שריר" הזה שבראש שוב התכווץ (זה מה ששריר קצר ולא מיומן יודע לעשות), אבל באותו היום, נזרע שם זרע חדש של חופש.
תחת השפעת "השריר המנטלי" המשוחרר שלי (עכשיו תוכלו לומר שמשהו השתחרר אצלי בראש, ואני אפילו לא אוכל להכחיש ) קיבלתי מסר חדש ומרענן, בפולסים קצרים שכאלה: בהתחלה אל הראש, ואח"כ אל שאר הגוף. וחיוך פנימי כזה ובלתי נראה התפשט בתוכי עם כל פולס שכזה שעבר במוחי: "אני עושה את הטוב ביותר כרגע"
I am doing my best.