הבהלה לשלווה

אין דבר נחשק יותר עבורינו, הומו ספיאנסים מאשר האושר.
ובמיוחד בחברה שלנו, המרדף אחרי האושר הפך להיות מרכז חיינו ומתוכו נובעים עוד ועוד תתי מרדפים: המרוץ אחרי כסף, המרוץ אחרי פרסום, המרוץ אחרי אהבה, המרוץ אחרי שלווה – כולם קיימים, רק בגלל שנראה לנו, שאם רק נשיג אותם, נוכל להיות הרבה יותר מאושרים.

אותה תשוקה אל האושר הולידה דור שלם של אנשים שמטופלים בתרופות נוגדות דיכאון, דור שלם של מטפלים שמחלקים מרשמים שלהם כאילו היו סוכריות טופי, וכמובן תעשיה פורחת שלמה של תרופות עם מסר ברור, שהאושר נמצא בתוך גלולה קטנה (חשוב לי לסייג שיש מקרים שבהם טיפול תרופתי הוא דבר חשוב ונחוץ, אבל וודאי לא בפרופורציות הקיימות בימנו).

אמנם משתמעת מדבריי נימת ביקורת כלפי המרדף הזה, אבל מוטב להבהיר כבר עכשיו, שכולנו לוקחים בו חלק כזה או אחר, כולנו מונעים על ידו, במידה כזו או אחרת – כולנו רוצים להיות מאושרים.
ודווקא מתוך חיפושי האישי אחרי האושר, נולד לו הפוסט הזה, כיוון שגם העדנה החדשה שזוכה לה היוגה בעשור האחרון, והנהירה הזאת ההמונית אחרי תנועות רוחניות, החיפוש אחר משמעות עמוקה לקיום שלנו שמאפיין כל כך הרבה אנשים בימנו – נובעים גם הם מהרצון להיות מאושרים.

הרי גם אני, בכל זאת הגעתי למרות הכל אל היוגה מתוך אותו חיפוש נואש, גם אני מוצאת עצמי בחיי היום יום חושבת על הבאת השלווה אל תוך חיי, חוככת אילו פעולות או אי פעולות יגרמו לי לשלווה גדולה יותר בחיי, ומוצאת את עצמי עסוקה לא מעט במה שיביא לתוצאה של שלווה או אושר – מתעסקת בפירות העשיה ומתקשה לשחרר אותם לא מעט.

ומתוך המקום הרודף – רדוף שלווה הזה, נחתתי כמו פרי בשל אל זרועות הבהגווד גיטא ואל הדברים הבאים:

אין דבר בעולם השוה לידע בכוח המטהר אשר בו.
היוגי המשיג שלמות, חווה את זאת במהלך הזמן, בעצמי שלו
האדם החדור אמונה, והיא מטרתו (השלמות), והוא מרסן את חושיו – יגיע לידיעה הזאת.
ובהגיעו – במהרה יזכה בשלווה עילאית.

(פרק 4, 38-39)

ופתאום זה היכה בי.
השלווה היא אינה מטרה בפני עצמה..!
וחלק גדול מהסבל שלנו הוא מעצם העובדה שאנחנו רואים בה ככזאת, ומצפים להשיג אותה, ולשמור אותה קבועה ונוכחת מרגע השגתה, ועד עולם.
ושם מתחילה הבעיה – כשאנחנו מצפים מעולם החומר המשתנה תמידית, שיפסיק להשתנות: שיזדרז להשתנות כשלא נעים לנו בו ושיעמוד מלכת כשטוב לנו – וזו כמובן ציפיה אבודה מראש :dizzy:
שלווה אמיתית עמוקה, באה מתוך ידיעה פנימית. ידיעה של טבענו האמיתי, ידיעת טבעם של דברים.

כשאנחנו יודעים איפה מונח כל דבר בתוכנו, ואיפה אנחנו מונחים ביחס לעולם, הרבה ספקות נעלמים, הדברים הופכים ברורים ותחושה של צלילות ובהירות מתפשטת בתוכנו – וממנה צומחת שלווה.

יש בנו חלק פנימי, קבוע, נצחי ומתבונן, שנמצא נוכח בתוכנו, אינו משתנה ואינו לוקח חלק בפעילות של חיינו – אבל אינו נעדר משום חלק בה.
סביבו מתנהלים החיים, המשתנים, החולפים, הזמניים.

כשמתגבשת ההבנה הזאת והופכת צלולה, יש לנו את היכולת להיצמד כמה שיותר אל אותו חלק קבוע ונצחי בתוכנו שתמיד היה קיים ולעולם לא חולף ולנסות להיצמד פחות אל החלק החולף (משמע החיים שלנו וכל מה שקורה בהם) שממילא חולף, בין אם אנחנו מסכימים או לא.
מתוך החזקה בידע הזה, באה גם השלווה המיוחלת. שלוות הדברים המונחים במקומם הנכון.

משמע, השלווה שלנו, היא בסה"כ תופעת לוואי; תוצר לוואי נפלא של ידע נכון: לא זה הבא מהראש מתוך שינון של מילים ורעיונות חיצוניים לנו, אלא זה הבא מתוך חוויה פנימית.
וכשאנחנו דולקים בקנאות אחרי שלווה בכל מחיר, אנחנו מחפשים במקום הלא נכון, אחר הדבר הלא נכון, רודפים אחרי הסימפטום במקום אחרי הסיבה שגורמת לו.

כשאני מתבוננת בדברים באופן הזה ובוחנת תקופות בחיים שנעדרת מהן השלווה, אני מבינה שבעצם, מה שנעדר מהן הוא ידיעה, וללא הידיעה, לעולם לא נוכל להשיג שלוות אמת.
יתרה מזאת, עולה בי השאלה, האם תמיד נכון לחוש שלווה? אולי יש זמנים שבהם לא נכון לנו להרגיש שלווים, מכיוון שהמקום ההוא הסתור המבולבל שנעדר שלווה הוא זה המדרבן אותנו להמשיך ולבקש אחר הידע, להמשיך את החיפוש לדייק, להתנקות, להתבהר.

כשאנחנו שלווים, אנחנו נמצאים במן רגע זהיר ומופלא של איזון… כמו בועת סבון שקופה, צלולה מרחפת, ונהנית מרגעי חסד של שלמות.
מתוך מצב של איזון מוחלט, אין לנו שום רצון או צורך לפעול, לחתור לקראת, להמשיך לטפס.

כשמדובר בבועת סבון הלכה למעשה, הסוף שלה ידוע לכולנו (אנו, החיים יותר מחמש שנים בעולם :unsure: ) מראש, ולכן כשהוא מגיע, אין בנו צער רב או תסכול על התנפצות הבועה, כי אנחנו יודעים שהוא בלתי נמנע ("זה סופו של כל בלון" אמרו חכמותינו)

אבל כשמדובר בחיים שלנו, למרות הידיעה שהם בתנועה מתמדת, שהכל בהם משתנה ללא הרף וזמני – בכל זאת, כשהאיזון הזהיר העדין הזה מופר ואנחנו מאבדים את השלווה, אנחנו יוצאים מדעתינו.

נעלבים מהעולם כולו, תמהים כיצד הפכנו שוב חסרי ביטחון ומעורערים, ומנסים בכל דרך אפשרית להניח את ידינו על תחושת השלווה הפנימית.
בעוד מה שאנחנו באמת מאבדים באותם רגעים הוא את המגע או הקשר עם תחושת הידיעה הפנימית – וזה מה שהגיטא המופלאה שולחת אותנו לעשות: לחתור בעזרת היוגה אל הידע.

מכיוון שרובינו הגדול חיים את חיינו רוב הזמן באפלה: רואים תמיד חלק צר של תמונת חיינו ולא נמצאים במצב רציף של ידיעה, אין זה הגיוני לצפות מעצמינו להיות במצב רציף של שלווה – לוגיקה פשוטה לא? :smartass:

נכון שעם הזמן, והתרגול, מצבי השלווה נמשכים זמן ארוך יותר ומצבי אי השלווה מתקצרים ונחוים בעוצמה פחותה, אבל בינתיים….
מוטב לנו, קודם כל, למקד את ציפיותינו במה שאפשרי ולא לצפות לבלתי אפשרי (להלן: מצב רציף של שלווה), ולקבל בהבנה גדולה מעט יותר את הטבע המשתנה של חיינו.
ושנית אם כבר איבדנו את השלווה, ואנחנו רוצים לעשות משהו בנדון, מוטב לנו לחפש במקום הנכון, ומתוך אימון מתמיד ופעולה נכונה לבקש את הידע הנכון ומתוכו נוכל לפתח יציבות גדולה יותר מול שינויי החיים
ולקבלם בשלווה גדולה יותר: את אלה המלאים בשלווה, כמו אלה שלא :flrw: