זה רק אלבום

מה הופך יוצר מוכשר  לאמן – על? ומה בין זה לתרגול היוגה?
עבורי, זאת ההתמדה, העקביות, הצניעות והיכולת לא להיצמד לכשלונות ולא להצלחות, ופשוט להמשיך הלאה.

לפני כמה ימים, יצא לי לראות תכנית על לו ריד.
זה היה שידור חוזר במסגרת סדרה של ערוץ 8 על אלבומי המוסיקה הגדולים, ובפרק הזה דיברו על transformer, אלבום  הסולו השני של לו ריד וזה שהביא לפרסומו, אחרי ה- velvet underground, שהופק ע"י דייויד בואי ומיק רונסון.

אלה רק שירים

התכנית דיברה על התקופה שבה יצא האלבום ותארה עד כמה נחשב לפורץ דרך בזמן ההוא, בזכות התכנים השנויים במחלוקת שקיבלו לראשונה במה וזכו להצלחה עולמית, מה שאיפשר עבורי הבנה לעומק אלבום שלם שגדלתי עליו, ולהתענג על הדמויות מאחורי המוסיקה ועל הסיפורים אודות היצירה המוסיקלית.

זה לא סוד, שמוסיקה היא אחד הנושאים שמרתקים אותי יותר מכל.
גדלתי על תרבות של הקשבה למוסיקה וכמי שגדלה בשנות השבעים והשמונים, ההקשבה הזו הפכה להערצה למוסיקה (בשני עשורים שהיתה בהם הרבה מוסיקה מופלאה להעריץ) וחקירה שלה (שינון כל אחת ואחת ממילות השיר, הקשבה בלופ לאותו שיר שנתפסתי אליו עד שהוא נטמע בכל תא בגוף שלי או עד שיצא מכל חור, בדיקה מדוקדקת של מי שאחראי על הפקת אלבום אהוב ואז איתור ורכישה של כל אלבום ואלבום שיצא בהפקתו, ושאר מעשים כפייתיים לשמם – כיף גדול :silly: )

כך שכל תכנית, ספר או תוכן שמספקים מידע אודות מוסיקה – יצירתה, ביצועה והאנשים שעומדים מאחוריה הם לחם חוקי: ממלאים אותי, מרתקים אותי, מנחמים אותי, טוענים אותי ו…כן.. אפשר לומר שהופכים אותי לאדם מאושר יותר, במיוחד כשמדובר באבני יסוד של המוסיקה.

ואולי זה לא מקרי שאם הייתי צריכה לתאר את תרומתה של היוגה לחיי, הייתי משתמשת במשפט די דומה, כיוון שאחרי הכל מה שתפס אותי יותר מכל בתכנית המצויינת הזאת היה המשפט המסכם של לו ריד לסרט שנעשה עליו, ותאר את תמצית היצירה האמנותית והעשיה היוגית בעיני:

בשתי הדקות האחרונות לתכנית, מובאים משפטים מסכמים של כל הדמויות שהתראיינו לאורך התכנית ודיברו על האלבום (מוסיקאים, מבקרי מוסיקה, כותבים, יוצרים וקולגות מהתקופה), ומתארים במשפט אחד את דעתם על האלבום.

ואחרי שכל אחד מהם תאר עד כמה האלבום הזה הוא גדול, משפיע, פורץ דרך, גאוני ומבריק מכל מיני בחינות, מופיע לו ריד עצמו עם אותה מנה גדושה של ציניות ושוויון נפש שמאפיינים אותו ואומר: "אלה רק שירים, זה רק אלבום. אתה יוצר אלבום – ואז יש לך את שארית כל חייך".

להתאהב בהצלחה

מאז המשפט הזה לא יוצא לי מהראש, בעיקר בגלל קוי הדמיון שלו לאימון היוגי, ומתוך שכך לחיים עצמם:
כל כך הרבה פעמים ביוגה אנחנו עובדים קשה, משקיעים מאמץ והתמדה כדי להצליח להשיג משהו, ולא סתם, להצליח להשיג משהו באופן שישמור על הגוף שלנו יציב ונינוח ועל התודעה שלנו שקטה ומדיטטיבית.

ואז, יום אחד, זה פשוט קורה:
לרוב בלי התראה מוקדמת, כשאין לנו שום ציפיות להצליח מלבד לתרגל שוב את העשיה – פתאום, חוברים להם יחד כל המעשים והפעולות, האימונים החוזרים ונשנים, והעבודה המצטברת ומתאחדים לכדי הצלחה (עם צליל טא-דאם ברקע).

לפעמים, זה תופס אותנו כ"כ לא מוכנים, שאין לנו שום יכולת להבין, מה עשינו שונה הפעם שלא נעשה בעבר שגרם לזה להצליח.

ואז מתחילה בעיה אחרת, אנחנו מתאהבים בהצלחה שלנו.
אנחנו מדברים עליה, מתפעלים ממנה, מאדירים אותה, הופכים את הדיבור עליה לשיחת היום ומרגישים שכבשנו עוד פיסגה.

לפעמים אנחנו כ"כ משוכנעים שההצלחה המקומית והרגעית שלנו נמצאת בכיס שלנו, שאנחנו מזניחים את האימון עצמו ואת כל שאר השטחים בתוכו שאנחנו עדיין צריכים לירוק דם כדי להצליח בהם ומתמכרים להצלחה האחת שלנו, חוזרים ומנסים לשחזר אותה ושוכחים אולי את הכלל האחד החשוב ביותר ביוגה:

שהדרך היוגית שמטרתה הבולטת היא להשקיט את תנודות התודעה שלנו, צריכה להיעשות תוך תירגול מתמיד ואי היצמדות לפירות העשיה (כפי שהיא מתוארת ביוגה סוטרות לפטנג'לי, סוטרה 1.12), מתוך עשיה מתמדת ועזיבה.

עזיבה של פירות העשיה, זה אומר לדעת לשחרר את הכשלונות שלנו ולהמשיך לתרגל, אבל גם לדעת לעזוב את ההצלחות שלנו, ולהמשיך לתרגל – גם הן כמו הכשלונות, לא שלנו, רק עוד שלב שאנחנו עוברים בדרך.

וכמו כל שלב בדרכנו, אנחנו יכולים ללמוד ממנו, למצות אותו ולשמוח בתוכו אם הוא משמח, או להיות עצובים אם הוא מעציב ולהמשיך הלאה, להתחיל ולהמשיך ולהיות עסוקים בתרגול העשיה הנכונה ובשחרור התוצאה.

להתרגש מהחיפוש

וזו הסיבה שהמשפט האחרון הזה, של אחד מגיבורי נעוריי במוסיקה תפס אותי וגרם לי, היום בבגרותי להעריץ אותו עוד יותר מהערצת נעוריי ומסיבות אחרות לגמרי:

זה משפט שמעיד על אדם שעסוק בעשיה, בלימוד וביצירה עצמה, אדם שמתרגש ומתמסר לחיפוש שבה ולא אחוז כלל בתוצאותיה.

זה קשה להשגה כשאתה נמצא בתחילת דרכך במשהו,לא להיות עסוק בתוצאה ונאמן לחיפוש וללמידה.

אבל כשאתה אחד האנשים המשפיעים בתחומך, ממרומי 40 שנה של עשיה והצלחה עולמית, זה קשה פי כמה לא להיות אחוז בתדמית שנוצרה לך ובאופן שבו אנשים אחרים רואים אותך (מהללים או מגנים) וראוי עוד יותר להערכה.

כי כשאתה שם לאורך זמן רב, יוצא לך לצפות בהרבה הצלחות וכשלונות ואתה יודע, שזה רק אלבום, נקודת ציון אחת על רצף שלם של נקודות שהיו ושיבואו בהמשך.

בסופו של דבר הצלחה אמיתית לאורך זמן קשורה ליכולתנו, להיות ממוקדים בעשיה מתמדת ומשוחררים מהיצמדות לתוצאותיה, משמחות או מעציבות.

גאוני, חד פעמי ונפלא ככל שיהיה, זה רק אלבום (או תנוחת יוגה, או כל הצלחה אחרת בחיינו) ואחריו יש את שארית החיים להתנסות, ללמוד, להצליח, להיכשל, ליפול ולקום.

:staryellow:

[yt]FH2EgYq_NCY[/yt]