הר הזבל

אושר

אחת התחושות החזקות ביותר עבורי באימוני יוגה, היא תחושה חזקה, בלתי אמצעית ולא דומה לשום דבר אחר – של אושר.

במקביל אליו מופיעות השתאות והשתוממות, על התחושה המוזרה האמורפית הזאת שלא ניתנת לתפיסה רציונאלית – מה?? על מה האושר הגדול? מה כבר אנחנו עושים כאן?

יחד איתה הרבה פעמים מופיעה מן פליאה: איך יכול להיות שיש אנשים שמסתובבים בעולם ולא יודעים עליו, לא יודעים שיש אחד כזה, שהוא זמין, אמנם עם לא מעט עבודה והתמדה, אבל זמין, קיים נוכח, בלתי ניתן להכחשה ומתגבר, מחלחל לכל פינה, לכל תחום.

אני לא לבד בתחושה הזו, שאני מאמינה שמלווה בצורה זו או אחרת מתרגלים רבים בעולם, אבל בסביבתי הקרובה, שותפות להרגשה הזו שלי עוד 3 חברות קרובות.

ארבעתנו מורות ליוגה, בוגרות אותו קורס מורים, מלמדות ולומדות ומסניפות את היוגה הזו שהפכה את חיינו לבלי היכר, ופעם בשבוע במהלך שש השנים האחרונות, נפגשות לאימון בייתי משותף (כמובן בנוסף על שאר אימוני השבוע).

עם השנים, הפכו הפגישות האלה לחלק בלתי נפרד משגרת חיינו וההתאספות הזו שלנו מהווה לאורך השנים קבוצת תמיכה חשובה.

מעבר לחברות הקרובה ולאהבה הגדולה שיש בין אנשים שעוברים יחד כברת דרך ארוכה, מספקת החבורה שלנו מקום לחשוב בו, להתפרק, לצחוק לבכות, להתייעץ, לקטר, ללמוד, ללמד וכמובן להתאמן יחד.

בתוך האימון הזה אנחנו משתפות ומתייעצות על סוגיות מקצועיות שאנחנו נתקלות בהן במסגרת הוראת היוגה, מדווחות אחת לשניה על אימונים מעניינים שעברנו, על חומר מוצלח שקראנו, עוזרות אחת לשניה לתכנן שעורים וסדנאות מסויימות, מחליפות אינפורמציה חשובה ואל דאגה, גם אינפורמציה בלתי חשובה בעליל (בכל זאת מדובר בארבע בנות… :sideways: )

ארץ יצורי הפלא

אבל השבוע, לרגל יום הולדתה של ע' המופלאה או לרגל בואו של האביב, או לרגל משהו, במקום להיפגש כהרגלנו לאימון הרגיל בבית, החלטנו לצאת לטיול.

מה היה שם בטיול הזה, שומדבר מיוחד ובכל זאת, כמו תמיד, כל דבר, עם ההתבוננות הנכונה יכול להפוך לקסם, ליוגה.

התחלנו לצעוד קרוב לביתנו, אל עבר שטחי הבור הפתוחים שבתקופה זו של השנה מתפוצצים מצמחיית בר: מרבדים שלמים צהובים של חרציות מנוקדים בפרגים, כוכבנים, חרדלים, גדילנים, מרגניות ועוד עשרות מינים שיוצרים יחד חוויה מסנוורת ממש מילולית – כמויות של צהוב בוהק שקולט ומחזיר חזרה אור שמקיף ושוטף מכל כיוון.

אני לא יודעת אם אני מצליחה להעביר את החוויה במילים, אבל באותו הבוקר, שדה של חרציות, חוויה כ"כ שכיחה וארץ ישראלית הצליחה לגרום לנו לדפיקות לב מואצות :heart:

חצינו פרדסים עם ריחות משכרים של פריחת הדרים, ובאמצע התעכבנו על זוטות:

האופן שבו מסודרים עלי הכותרת של הפרחים זה ליד זה, המבנה הגאומטרי הגאוני של צורות וצבעים מסביבנו, שבלולי ענק לצד כאלה זעירים, חרקים בצבע כחול עמוק עם רסיסים לבנים, זחלים שעירים בצבע כתום עז ושערות לבנות, חיפושיות אדומות עם נקודות שחורות…

כן כן, אלה הקרויות בפינו, מסיבה לא ברורה פרות משה רבנו, אלה שילדה אחת מסויימת, שלא נזכיר את שמה, נטתה להתחפש אליהן, חמש שנים ברציפות….

אין מה לומר, כשמכוונים את זכוכית המגדלת, רואים כ"כ הרבה דברים: חיות מוזרות אגדיות, צבעים עזים, יקום מקביל בארץ יצורי הפלא .

מחוץ לגבולות המזרן

למרות שויתרנו באותו היום על אימון היוגה הפיסי ממש לא ויתרנו על תרגול היוגה, שכן, כאשר היא חודרת לחיים היא מחלחלת לכל פינה והמזרן הוא רק קצה הקרחון לחוות ולתרגל אותה.

ללא ספק, "המזרן" (כמטאפורה למקום ולזמן בו היוגה מתורגלת) הוא הכרחי. הכרחי לבחור ולפעול, להעלות את עצמך באופן יזום על המזרן שלך בזמן מוגדר וקבוע, לכנס את חושיך ולהגדיר את אימון היוגה שלך בגבולות ברורים – כי לבד זה לא יקרה באופן ספונטני :whistle:

אבל בהמשך, היוגה יוצאת ומתפרשת הרבה מעבר לגבולות המזרן, משפיעה על האופן שבו אנחנו נוהגים במכונית, מתנהגים אל אנשים אחרים ואל עצמנו, ויותר מהכל מצליחים לפתח ראיה צלולה כלפי חיינו ולפעול בתשומת לב מודעת.

המורה שלי אומרת תמיד: יוגה משנה את האופן שבו אנחנו נעים בעולם. ואכן, יש שלב מסויים שבו היוגה בהחלט מתרחשת באופן ספונטני ובלתי מתוכנן במספר רגעים ומצבים הולך וגדל בחיים.

היא מתחילה להיראות בכל מקום, בסיפורים, בשירים, באמנות, מכל סוג שהיא, במערכות יחסים – בעצם כל הבלוג הזה הוא אוסף של רגעים ומצבים מחיי בהם היוגה נוכחת.

ובאותו יום שטוף שמש, תחושת הבהירות הפנימית, השמחה הפשוטה הקיומית, ההתענגות על הבריאה המופלאה שהתעוררנו אליה מתוך איזו מן לקיחה מובנת מאליה שלה וההבחנה הזו הדקה באותו ניצוץ פנימי, (או כמו שקורא לו אדם חכם אחד "הדגדוג האלוהי") – היו ללא ספק התרחשות יוגית.

הר הזבל

המסלול שלנו הוביל אל הר הזבל: מאגר פסולת שנערמה לאורך השנים, שהפך להר ממש לא קטן מכוסה כולו בחולות, ירק ופריחה.

ומתוך השדות והפרדסים מצאנו את עצמנו מטפסות למעלה.

בדרך פגשנו משפחה בדרכה למעלה, בחור רכוב על סוס וזוג על טרקטורון שתפקידו במערכה היה להפר את השלווה ולעשות המון אבק (בכל סיפור טוב צריך אחד כזה)

עד שהגענו אל מן נקודת תצפית גבוהה שחולשת על כל הסביבה (מרחוק נראו הים, נתניה, רמת גן ומגדלי עזריאלי) שהבהירה שוב עד כמה אנחנו ארץ קטנה עם שפם.

ואנחנו הרגשנו שוב את האושר הזה, שאינו תלוי בדבר (אולי אחת התחושות הנפלאות ביותר, שאנשים מרגישים לעיתים רחוקות בחייהם, וגם זה לרגעים קצרים), שלא צריך שומדבר נוסף, שהכל קיים ושהנפש אינה חסרה דבר, אפילו חֶסֶר היא לא חסרה, והכל שלם ומונח במקום, ככה בדיוק כמו שזה.

כמובן שכמה שעות אחר כך, חזרו החיים למסלולם, והתחושות האלה, הנקיות הצלולות, התכסו שוב בענני החיים על כל מורכבותם

אבל באותם רגעים, היתה לנו שמש חמימה ורוח מלטפת ואחת את השניה ואת היוגה שלנו, שמתרחשת בכל מקום, בכל מצב – אפילו על הר שלם של זבל. :flry:

(תודה גדולה לעינת ואפרת שהולכות איתי בדרך)