לגדר את העדר

אתמול היתה לי פגישה.
כמו תמיד הגעתי אליה מוקדם מידי, הרבה יותר מוקדם.

לפעמים סינדרום ההקדמה הכרונית, יכול להציק (במיוחד כשרוב האנשים הם מאחרים כרוניים), אבל לרוב הוא אפילו נעים לי:

אני מגיעה למקום בנחת, חושבת על הפגישה או העניין שלשמו הגעתי, מתכוננת אליו, מתמקמת ומתבססת במקום, מרגישה אותו, בוהה קצת, מתרגלת למרחב, כך שכשהפגישה מתחילה אני כבר קצת "מרגישה בבית" – אחרי הכל אני כבר מבלה בו איזה זמן…

אז גם אתמול הגעתי מוקדם בהרבה, אבל במקום לחכות במכונית, להקשיב למוסיקה ולשרבט מחשבות החלטתי לצאת מהרכב ולבלות את הזמן בחוץ.

קניתי משהו לאכול במכולת קטנה המכנה את עצמה "הכפריה" (מה שמזכיר לי לכתוב בקרוב על הכוח שיש לשם ועל הפער שקיים לפעמים בין שמות ובין התוכן שעומד מאחוריהם).

מכיוון שהיה שמשי ונעים בחוץ, צעדתי לעבר חורשה קטנה של עצים בשכונה עם כמה ספסלים בצידה.

כשהתקרבתי שמתי לב שליד הספסלים והעצים יש שטח קטן, מגודר בגדר ברזל, עם שער כניסה ובריח ידני ושלט שהציבה העיריה, למען כלבי השכונה ובעליהם.

בתוך השטח המגודר היו עצים על משטח חול וספסל אחד מחכה ליושבים בשמש.

למרות הספסלים בשטח הפתוח, ובלי לחשוב פעמיים צעדתי אל עבר האיזור המגודר, פתחתי את הבריח הידני, סגרתי אותו אחריי וצעדתי בצעד בטוח בתוך המרחב המגודר הריק מאדם ומכלב, אל עבר הספסל הבודד שהמתין בסבלנות.

התיישבתי עליו ותחושה חמימה של ביטחון ורוגע הציפה אותי.

הייתי במרחב משלי, למרות שמדובר בגדר ברזל נמוכה שלא מסתירה את החוץ, ההפרדה היתה ברורה מספיק: אני בפנים, והעולם בחוץ.

בעודי יושבת שם ומכרסמת את מה שקניתי ב"כפריה", נזכרתי בדימוי שחוזר הרבה בהקשרים חינוכיים:

הדימוי מדבר על כך שרועה טוב הוא זה שמגדר שטח עבור העדר שלו ובתוך השטח הזה נותן לעדר לרוץ חופשי.

המשפט הזה נאמר בד"כ בהקשר של שימת גבולות וביחס לנחיצות הגבולות בחינוך. גבולות שמגינים על מי שנמצא בתוכם ומאפשרים לו לנוע בתוכם בחופשיות.

לגמרי "במקרה" שמעתי מחברה לפני כמה ימים על מחקר שבו נמצא שבמרחב בעל גבולות, ילדים נוטים לנצל הרבה יותר משטח המשחק ומתפזרים בכל פינות החלל ואילו במרחב פתוח ללא גבולות, הם נוטים לצמצם את שטחי המשחק שלהם ולרכז אותם בנקודה אחת.

והרי, בסופו של דבר, בתוך כל אחד יש ילד בן 5 בפנים, ומעליו כל המבנים, החינוך ההשפעות הסביבתיות והפנימיות ההגנות הפנימיות ומגנוני ההדחקה.

והשפעת המרחב פועלת בסופו של דבר על כולנו בצורה דומה להשפעה שהיה למרחב עלינו בילדותנו, כשההבדל הבולט אצל "ילדים גדולים" כמונו הוא היכולת להיות מודעים ליחסים האלה בינינו לבין החלל שבו אנחנו נמצאים, להבין את ההשפעות שלו עלינו ולדעת לשלוט בהתנהלותינו בתוכו.

בסרט על חייה של טמפל גרנדין (סרט משובח שאני ממליצה לכל בן אנוש לצפות בו), כשהיא מתארחת בחווה של דודתה, בכל פעם כשהיא מרגישה מוצפת ונכנסת למצוקה היא רצה אל המתקן שמחזיק את הפרות בזמן שמחסנים אותן וסוגרת אותו על עצמה

רק כך, כשהיא מוחזקת ואחוזה היא מצליחה להירגע מהצפת הגירויים שהיא חשה כאוטיסטית.

עד כדי כך שכשהיא מגיעה לקולג' היא בונה לעצמה מתקן פרטי שכזה ומציבה אותו בחדרה במעונות, ואליו היא רצה בכל פעם שהיא חווה מצוקה (וכאוטיסטית במסגרת רגילה היא חווה לא מעט קשיים)

היכולת שלה להתחבר אל תחושתן והתנהגותן של חיות והמודעות שפיתחה אל הרגישות הזו, איפשר לה להיות גם החיה וגם הרועה של עצמה, להיות מסוגלת להציב עבור עצמה את הגבולות שמגנים עליה ולהסכים להיות בתוכם כדי להרגיש בטוחה.

וכמוה, גם אני הייתי העדר וגם הרועה: הכנסתי את עצמי לתוך תחום מגודר כדי להיות מושפעת באופן ישיר מהגבולות שהוא מציב.

אני היא זאת שגידרתי את עצמי כדי לאפשר לי לרוץ חופשי.

וכך אני חושבת שנכון להתבונן בגבולות: הם אמורים לשרת אותנו כחברה, כפרטים, כילדים, כהורים, כמועסקים, כתלמידים, כמורים – ולא כמו שפעמים רבות קורה, כאשר אנחנו חיים כדי לקיים את החוקים וההגדרות שסביבנו, מבלי לטרוח לבדוק אם הם עדיין עובדים טוב בשבילנו.

הוא הדין בעיני, עם הרגלים ודפוסים שלנו, הם נועדו לשרת אותנו, לשמור עלינו, לעזור לנו לתפקד בחופשיות ולהסתמך על הזיכרון שלנו, במקום להתחיל כל פעם מחדש לגלות, מהו כיסא (לדוגמא) ומה עושים איתו :sideways:

מאידך, חשוב שנדע לפעמים להסתכל על אובייקט מוכר מסויים (פיסי או מופשט) שאנחנו מכירים ככיסא ולראות שהוא לפעמים גם עץ, פלסטיק, צבע, משטחים ריבועיים ומן הסתם עוד הרבה דברים שהוצאנו מתוך ההגדרה (מלשון גדר..) כדי לעזור לנו לזכור שזה כיסא.

גם בעולם היוגה קיימים חוקים ורצפים שונים שנוצרו לאורך השנים כדי לגדר ולתחום את התרגול ובכך להקל על המתרגל להביא את עצמו לאותו מצב משוחרר כשגבולות האסאנה או הרצף תוחמים אותו, אך גם  שם חשוב לזכור שהאסאנה היא בסיס, בסיס לחיפוש מתמיד.

שכן מטרת התרגול היא לא ביצוע האסאנה אלא יצירת קשר עם אותה איכות צלולה שקיימת בתוכנו, ולכן חשוב לנו תמיד לשאול את עצמנו ולבדוק, מה נכון לנו היום, מה נכון לנו כרגע, איך נכון לנו לבצע ברגע זה ממש את אותה תנוחה או רצף שתרגלנו כבר מאות פעמים בעבר…

הרבה פעמים משתמשים במושג "לחשוב מחוץ לקופסא", כשרוצים לדבר על דרכי חשיבה חדשות ששונות מאלה שאנחנו מורגלים בהן.

אבל בשביל לחשוב מחוץ לקופסא, דרושה קופסא, שאפשר יהיה לחשוב מחוצה לה (פששש.. זה היה עמוק ליאת :getlost: )

ולפעמים, חשוב לנו לחזור חזרה ולהיכנס לתוך הקופסא (אחת מהמוני הקופסאות שלנו הפיסיות, מנטליות, ונפשיות) ולחשוב בתוך הקופסא באופן חופשי ומשוחרר.  :whistle:

[yt]cpkN0JdXRpM&NR[/yt]