המאמץ להרפות

אחד הדברים הקשים ביותר עבורנו כאנשים הוא הרפיה.

נדמה לנו שהמאמץ האקטיבי שלנו הוא זה שיש בו קושי, אבל הקושי האמיתי שלנו הוא השחרור.

למעשה ביוגה, ה-מטרה העליונה היא שחרור וכל המאמצים והעבודה הפיזית קיימים בעיקר כדי לאפשר לנו בסופו של דבר, לשחרר: לשחרר את הגוף מחולשותיו ומכאוביו, לשחרר את הנפש מיסוריה ובעיקר לשחרר את הראש מטרדותיו.

עבור רובנו המאמץ הוא דבר שכיח, רובנו חונכנו שכדי להשיג משהו בחיים אנחנו צריכים לעבוד קשה, להתאמץ.

לעומת זאת את אמנות השחרור לא ממש למדנו, וחיינו כרוכים בד"כ בחוסר איזון בולט בין מאמץ להרפיה.

לכן, אחת ממטרותיה הראשונות של היוגה היא ליצור מחדש איזון נכון בין מאמץ מודע להרפיה (בכל הרמות ומישורי הקיום).

מעבר לזה שאנחנו מרגישים טוב יותר ופחות סובלים בחיי היום יום, כאשר אנחנו מאוזנים יש לנו יכולת להשקיט את התודעה טוב יותר ולראות את החיים שלנו באופן צלול ובהיר יותר.

כדי לעשות זאת מציגה היוגה שני מושגי יסוד מרכזיים שמייצגים שני מרכיבי חובה בדרך היוגית ובכל תהליך אחר שאנחנו עוברים כדי ליצור איזון: אביאסה ו- ואירגיה או בעברית עשיה והרפיה.

אביאסה – מתייחס לפעולה אקטיבית שאנחנו עושים, מאמץ, תירגול, עשיה מודעת.

ואיראגיה – פרושה הרפיה, אי היצמדות, עזיבה, אי היצמדות והיא מתייחסת לאותו חלק בנו שמקבל, מרפה ונותן לדברים לקרות בזמן שלהם.

כמו במקרים רבים בפוסטים שלי, גם הפעם מופיעים שני מושגים אלה במקורם ביוגה סוטרות לפטנג'לי, בסוטרה שמדברת על הדרך להשקטת תנודות המחשבה:

"עצירתם של אלה (תנודות המחשבה) מתרחשת באמצעות תירגול מתמיד ואי-צמידות"

(סוטרה 1.12)

תרגול מתמיד ואי צמידות

מכיוון שהיוגה היא מדע החיים ורוצה בסופו של דבר ללמד אותנו כיצד אפשר לחיות את חיינו טוב יותר, בכל תהליך או דרך שנעבור בחיים, נזדקק לשני המרכיבים האלה: עשיה/ מאמץ כלשהו והרפיה.

אז איך זה בעצם עובד בחיים שלנו?

כשאנחנו רוצים להשיג משהו או להתקדם אל עבר מטרה מסויימת, משהו בנו צריך להתגייס לטובת אותה מטרה, או במילים אחרות, בדרך כלל נצטרך לעשות משהו בקשר לזה.

לא זו בלבד, סביר להניח שנצטרך להתחייב לטובת עשיה עקבית נצטרך להשקיע מאמץ מסויים ולהתמיד בו לאורך זמן.

בו זמנית, תוך כדי שאנחנו מתגייסים לטובת המטרות שלנו, נצטרך בד"כ להצטייד באורך רוח ובסבלנות, לקבל את עובדת היותנו בתחילת הדרך (או בכל שלב אחר בדרך), את זה שלא תמיד נראה תוצאות במהירות הרצויה לנו.

נצטרך לקבל את המקום שבו אנחנו נמצאים כדי שנוכל להתחיל להתקדם ממנו קדימה, ובעיקר למצוא בתוכנו את המקום שמאפשר לנו להיות אקטיביים מתוך איזושהי תחושת נינוחות.

העקרונות האלה תקפים לגבי תרגול היוגה הפיזי, שבו ללא ספק נחוץ לנו הצד האקטיבי: אנחנו צריכים להחליט לצאת מהבית אל השעור, או צריכים להחליט לפרוס את המזרן.

בזמן האימון עצמו, במיוחד בתחילת הדרך אנחנו נוטים לחוות יותר את החלק המאומץ, את עבודת השרירים, את ההתגייסות והצורך שלנו להיות אקטיביים ולהסכים להיות בתוך האימון.

ועם זאת, יש משהו בתרגול היוגה ששולח אותנו כל הזמן לחפש את המקום הרפוי, לחפש תוך כדי חיזוק השרירים, איך גם מאריכים אותם, לחפש בתוך העשיה הפיזית את המקום שבו אנחנו מרפים.

זה מתבטא קודם כל במחשבה על אותם איברים בגוף שלנו שנרצה להרפות בזמן שאיברים אחרים בגוף מגוייסים לעבודה, אבל מקבל ביטוי מאוד מרכזי גם באופן שבו אנחנו רוצים להרפות מהציפיות שלנו ומהרצון להגיע לאנשהו, להרפות מהתלות שלנו בתוצאות מיידיות.

כשאנחנו מצליחים לעבוד באופן הזה, המטרות שלנו משתנות: במקום לסמן איזו תנוחת גוף ולנסות בכל דרך להגיע אליה, אנחנו מנסים להסתכל במה שקורה בגוף שלנו תוך כדי העשיה, בשינויים פנימיים קטנים כמו קצב הנשימה, החום הפנימי – ואלה הופכים להיות התוצאות או פירות העשיה שלנו.

התנוחה החיצונית תהיה אשר תהיה, שנגיע אליה, הופכת מטרה משנית.

הרצון להתקדם קדימה מביא אותנו לעתים קרובות למצב של התרכזות מוחלטת בפעולות האקטיביות שלנו ובמאמץ בו הן כרוכות, מה שאמנם מביא אותנו לפעמים לתוצאות חיצוניות אך לאורך זמן גובה גם מחיר, מכניס מתח לעשיה שלנו ולוקח אותנו למקום נוקשה ומאומץ.

מאידך, אי עשיה מוחלטת, תעודד חוסר שליטה בחיינו, ותגרום להיטלטל בחוסר יציבות עם כל שינוי שנפגוש וכמובן לא תקדם אותנו אל עבר מטרותנו בחיים.

היוגה מציעה את דרך הביניים השואפת לאיזון בין שתי היכולות הללו ומלמדת אותנו הלכה למעשה להיות אקטיביים בחיינו ובו זמנית לאפשר נינוחות והרפיה בדרך התנהלותנו.

להכשיר את הקרקע

יש דימוי מאוד נפוץ שמדמה את העשיה היוגית לטיפול בגינה, ואותנו המתרגלים, לגננים.

כגננים, מה שאנחנו יכולים וצריכים לעשות הוא להכשיר את הקרקע כדי לאפשר לצמחים לצמוח: אנחנו צריכים לעדור את האדמה, לזרוע זרעים מאיכות טובה, לזבל ולדשן, לנכש עשבים שוטים, להשקות ולגזום אם יש צורך.

הרבה פעולות שבלעדיהן לא יפרחו הפרחים שאנחנו רוצים או העצים לא יניבו פירות – אבל לא נוכל ממש לדעת מתי יפרח הפרח או בדיוק באיזה יום יבשיל הפרי על העץ, פשוט נצטרך לחכות בסבלנות, ולהאמין, ולהמשיך לפעול את הפעולות הנכונות בידיעה, שיום אחד, בזמנו, יפרח הפרח, או יבשיל הפרי.

ללא עבודה יומיומית של טיפוח והכשרה לא נגיע לגינה מניבה פרחים ופירות, אבל גם בלי היכולת להמתין בסבלנות, לקבל את הזמן שלוקח לתהליכים לקרות, לא תוכל להיות לנו גינה משגשגת.

כל מי שאי פעם טיפל בגינה, או אפילו בעציצים, מכיר את ההתנהלות הזאת שכוללת מעקב צמוד אחרי קצב הגדילה, כיוון ההתפחות, מצב הפריחה, השקיה, ו… המתנה לזמן הפריחה או לפירות.

ההמתנה הזאת, היא חלק חשוב מאוד, לא פחות מכל הפעולות האקטיביות ולפעמים אף קשה יותר עבורינו להשגה.

זה נשמע פשוט לכאורה, אבל רובנו, בתור גננים של החיים שלנו, מתקשים ליישם בו זמנית את שני האלמנטים האלה: להיות בעשיה אקטיבית תוך כדי הרפיה.

אצל רובנו, יש נטיה ברורה לאחת התכונות: או שאנחנו מתקשים לגייס את עצמינו לעשיה, תולים אחריות במצב שלנו או במישהו אחר, נוטים להמתין זמן רב מידי שמשהו יקרה וישתנה מעצמו.

או שאנחנו נוטים לשקוע בעשיית יתר, לנסות לשלוט כל הזמן בדברים ובקצב התקדמותם, לרוץ ממטלה למטלה, מבלי היכולת להיות נינוחים תוך כדי עשיה.

אחת החוויות החזקות שלי מהיוגה היא בניה של יסודות תרגול עקבי תוך חיפוש מתמיד של אי מאמץ ונינוחות.

כך שעם השנים נרכשת היכולת להציב תנאים הולמים בחיינו כדי שדברים שאנחנו רוצים יוכלו להתקיים ובו זמנית מטופחת יכולת ההרפיה כדי לאפשר להם להתרחש בזמנם שלהם.

ליאת, יוגה ברעננה