הנוסע המתמיד
על כוחו של אימון עקבי
בתקופות משבר, אחד הדברים הראשונים שאנחנו זונחים, הוא התרגול האישי שלנו (כל אחד והתרגול שלו). דווקא אותו תרגול שגרתי שאין לנו כוחות וגם לא חשק ליישם, הוא זה שיכול לעזור לנו יותר מהכל ברגעים קשים בחיים.
לייעץ לעצמנו
אחד הדברים שמאפיינים תקופה קשה בחיי, הוא הופעתן של מחשבות ויתור על האימון האישי שלי – ההרגלים הקבועים שמתחזקים את שגרת החיים שלי.
כשקשה, לפעמים קשה בכל התחומים, המחשבות פחות נעימות, מצב הרוח לא בשיאו ובהתאמה מושלמת גם הגוף מתמלא בתחושות של כבדות וקושי לנוע.
"אז אני לא אלך לאימון הקבוצתי השבועי…" אני חושבת לעצמי, "אז לא אשב היום למדיטציה, אני לא במצב לתרגול" מרפרפת לה מחשבה במוחי. "הרי לא יקרה כלום אם עכשיו כשקשה לי, אני אתן לעצמי מנוחה מהפעולות השגרתיות"…
ואז אני נזכרת בתלמידים שלי, ובעצות שאני נותנת להם כשקשה להם והם מתלבטים אם להגיע לתרגול או לוותר ומשתדלת להשיא לעצמי את העצות שאני משיאה לאחרים מתוך הבנה ברורה של מה שייטיב איתם. כי אם לא אני אהיה לעצמי מורה ויועצת, אז למי כן?
מוזה לאימון
אחד הדברים הנפוצים שאני שומעת הרבה מתלמידים ובעתות משבר בחיי גם מעצמי הוא התפיסה לפיה, כדי לתרגל או לעשות את הפעולות השגרתיות שעושות לנו בדרך כלל טוב, אנחנו צריכים להיות במצב מסויים: להיות במצב רוח טוב, שתשרה עלינו המוזה, שנהיה באיזה מצב תודעה מרוכז או עם פניות בראש.
מכאן שאם משהו בחיים שלנו כרגע יצא מאיזון, ומטריד אותנו, אנחנו כנראה לא במצב להתנהג ולפעול כתמול שלשום ביחס לאימון האישי שלנו או לפעילות הקבועה שאנחנו עושים כשחיינו זורמים על מי מנוחות.
זאת כנראה אחת התפיסות המוטעות שכולנו נוטים ליפול אליהן, אפילו אנשים שהתרגול הוא חלק בלתי נפרד מחייהם.
הערך המוסף בהתגברות
כשתלמידים שלי עוברים תקופה קשה (סובלים מכאב, מתמודדים עם מחלה או מצב נפשי קשה) ומתייעצים איתי אם כדאי לוותר הפעם על התרגול, התשובה שלי ב- 90% מהמקרים היא – לבוא לשיעור.
גם אם יעשו רק חצי מהתרגולים, גם אם יתרגלו רק במחצית העוצמה, גם אם ינוחו ורק יתבוננו ויפנו את מבטם אל הנשימה, גם אז זהו רווח נקי עבורם. לרוב יש לעצם ההתגברות על הקושי ערך מוסף וכבר בעצם ההתמודדות וההכנעה של הרצון לוותר אנחנו ממקמים את עצמנו במקום טוב יותר – מקום שבו אנחנו עושים משהו לטובתנו.
ובאמת ברוב הגדול של המקרים, בעקבות ההגעה, שינוי האווירה, המעבר מהלך הרוח המוטרד או הקשה שליווה אותם למצב של התבוננות, הזרמת האנרגיה והנשימה אנשים מרגישים אחרי התרגול הרבה יותר טוב ממה שהרגישו לפניו.
האמת היא שאנחנו לא באמת צריכים להיות במצב רוח מיוחד כדי לתרגל, או תחת השראה, או במצב בריאותי מסויים, אנחנו בעיקר צריכים להסכים להביא את עצמינו למקום שבו אנחנו מתרגלים באופן ובמידה שנכונים לנו כרגע.
מאוד יתכן שהתרגול הזה יהיה שונה מימים אחרים שבהם אנחנו במיטבנו, יכול להיות שהתרגול הזה יהיה קצר יותר, עדין יותר, יעבוד על אזורים בגוף, בנפש או בתודעה שלנו שאינם מערבים את המקום הפגוע – הוא יהיה אחר, כזה שמתאים למצבנו הנוכחי, אבל עדיין הוא יהיה התרגול שלנו.
לתת לאימון להכיל
כשקשה לי, ואני מבחינה בניצנים של ויתור על כל תרגול עצמי שמוכר לי, אני נזכרת בעצה הפופולרית שאני נותנת לתלמידים שלי והיא: לא לוותר על העשיה והתרגול. לתת להם לחבוק ולהכיל את רגעי השמחה והיופי בחיים שלנו כמו גם את הכאב, התסכול, התשישות, הדאגה או מה שזה לא יהיה.
לתת להם להיות מה שמלווה אותנו בכל מצבי החיים כיוון שבהם טמון הכוח להרים אותנו, ולאפשר לנו להמשיך הלאה. לוותר על העשיה זה לוותר על הדבר שמונע מאיתנו לשקוע ולהתקבע במצב, לוותר על מה ששומר אותנו (ואת הקושי שלנו) בתנועה.
גדולתו של התרגול שלנו נמדדת ביכולתו ללוות אותנו ולספק לנו תמיכה ונחמה בכל מצב בחיים ובמיוחד כשאנחנו למטה. תרגול שתלוי באופן מוחלט בבריאות הפיזית שלנו, במצב רוחנו הטוב או במצב כללי מאוזן הוא לא תרגול שיכול להועיל לנו לאורך זמן:
א. אנחנו כל הזמן יוצאים מאיזון בחיים מה שמשאיר אותנו כמעט תמיד זקוקים להתאזנות מכיוון מסוים. ב. מה התועלת באימון שמעניק לנו כוח בתנאי שנהיה בבריאות שיא, אם ברגע שמשהו משתנה בבריאות שלנו, עוזב גם הכוח שאותו תרגול העניק לנו?
העיקרון הזה תקף לגבי סוגים שונים של פעילויות בתחומים שונים, שכן עצם העשיה שלנו מעניקה לנו כוח, אבל הוא תקף במיוחד כשמדובר ביוגה ששונה במטרתה מכל סוג של פעילות פיזית אחרת מכיוון שהיא רוצה לחולל בנו שינוי עמוק, הרבה מעבר למישור הפיזי.
יוגה – הרבה מעבר לעבודה עם הגוף
פעמים רבות נאמר על היוגה המודרנית שהיא מתמקדת בעיקר בתנוחות הפיזיות ומכאן, נולדה התפיסה המוטעית שהיא גם משפיעה ומתחזקת רק את הפן הפיזי.
תנוחות רבות שמתורגלות ביוגה מבוצעות גם בסוגים שונים של פעילויות כמו פילאטיס, ריקוד, התעמלות קרקע וכ' והתרגול שלהן אולי מביא את המתרגלים להישגים פיזיים אבל נעצר שם, כיוון שאינו מתייחס אל המטרות העמוקות שהיוגה מכוונת אליהן – אלה שיוצרות בנו שינוי פנימי ומשפיעות על התנהלותנו בחיים.
מכיוון שהיוגה משתמשת בין היתר בעבודה הפיזית כדי לחולל שינוי עמוק ולהשפיע גם על מישורים אחרים בחיינו, כדי שתנוחה פיזית תהפוך לתרגול יוגה, לא מספיק לבצע אותה באופן פיזי: היא צריכה לכלול דיוק, חיבור לנשימה, תודעה שקטה ומודעות עמוקה ולהתבצע מתוך יציבות ונינוחות וחיפוש מתמיד של תחושת אי מאמץ בתוך העבודה הפיזית.
בתוך כל אלה, דואגת היוגה להזרים את האנרגיה בגוף ולשלוט בה, לנקות את הגוף שלנו מרעלים ולהשקיט את התודעה ועקב כך יוצרת עשיה שהיא שונה במהות שלה מכל פעילות פיזית אחרת, כמו גם חוויה פנימית אחרת שחורגת מהחוויה הפיזית.
היוגה רוצה ליצור אצל המתרגל שחרור ממגבלות וכאבים בכל הרמות, ולהוביל אותו אל עבר תחושות של אושר עילאי ושקט פנימי ולכן תרגול יוגה טוב הוא כזה שמטפל דרך העבודה הפיזית גם בשאר מישורי הקיום: הנפשי, האנרגטי והמנטלי.
כשתרגול היוגה מתבצע נכון הוא נוגע במצוקות ומחסומים נפשיים ומנטליים, מפרק אותם ומאפשר להם להתנקות מהמערכת שלנו החוצה וגורם לנו להרגיש קלילות פיזית ורגשית ובהירות מחשבה.
זו הסיבה שאנשים רבים מגיעים אל היוגה מסיבות שונות, פיזיות בעיקרן, אך נשארים לאורך זמן בעקבות חוויה עמוקה וחזקה שהם חווים ברמה הנפשית והמנטלית. זו גם הסיבה שכאשר אנו חווים קושי או מכאוב, תרגול היוגה הוא זה שיניע, ויאפשר הקלה, ושחרור שלו.
זו כוחה של היוגה, וזה ערכו של תרגול מתמיד: ביכולת להתאים את דרך האימון, הקצב והדגשים בו למצבנו הנוכחי, יהא מצבנו הפיזי והנפשי אשר יהא. יש דרכים לתרגול המתאימות לכל אחד ממצבי החיים שלנו: כשאנחנו נמרצים ומלאי שמחה, כשאנחנו חולים, סובלים מבעיה כרונית או מועקה נפשית ויש גם דרך להתאמן כשנראה לנו ששום אימון לא מתאים.
נ.ב – לפעמים צריך לעצור
להיות הנוסעת המתמידה בתרגול שלי הוא מה שמאפשר לי "להתאים את המטרה לאמצעים הקיימים" (לדבריו של מורה ותיק לאמנות לחימה) בחיי כרגע והוא הדרך היחידה שאני מכירה לפתח בתוכי עוצמה אמיתית שמתעלה על שלל מגבלות החיים.
יחד עם זאת, אחרי כל המילים חוצבות הלהבות בשבחו של התרגול, חשוב לי לסייג ולומר שלפעמים, יש מקרים קיצוניים שבהם צריך לדעת גם לעצור ולנוח: מאחר והיוגה היא תורה של התבוננות ומודעות, לעתים, חלק מהתרגול שלנו, הוא לדעת מתי לחדול מפעילות ולאפשר הפוגה. לאלו בינינו המכורים לעשיה, לשחרר הוא לפעמים תרגול קשה אף יותר מהעשיה עצמה.
כמו תמיד מחזירות אותי המחשבות בנושא אל נושא האיזון בין עשיה להרפיה: ב-99% מהמקרים, כשאנחנו מרגישים לא טוב, חשים מסכנים ורוצים להתחפר באומללות שלנו ולהתעטף בה, סביר להניח שיש משהו שאנחנו יכולים לעשות כדי להשפיע לטובה על המצב ורוב הסיכויים שהיכולת שלנו לקבל החלטה ולקיים איזשהו תרגול שמתאים למצבנו תגרום לנו להרגיש הרבה יותר טוב.
באחוז הנותר של המקרים שכולל מצבים קיצוניים של מחלה, פציעה חמורה, תשישות קשה או לידה פעילה – צריך גם לדעת מתי להרפות. :sideways:
נושאים: תרגול | 1,016 תגובות »
