שלא תדעו עוד צער
Christina’s World - Andrew wyeth
למה אנחנו אומרים דברים שברור לנו שלא יתקיימו? איך קורה שביטויים מקובלים בשפה שלנו מצביעים בברור על האשליה האנושית שאנחנו מצויים בה? האם באמת נוכל לא לדעת צער? עכשיו, עם לכתה של אמי לעולמה, הרבה אנשים מאחלים לי לא לדעת עוד צער, ואני כדרכי יצאתי לבדוק לעומק את העניין.
לפרק את השפה
תמיד היה לי עניין כזה עם מנהגים ועם חוקים מקובלים. כבר מגיל ילדות הייתי חייבת לשאול שאלות ולהקשות קושיות, לבחון דברים לעומקם ולהעמיד אותם על דיוקם עבורי.
וכשהייתי נתקלת במשהו שנהוג לעשות או לומר, התעקשתי תמיד לבדוק את מידת נכונותו לגביי והשתייכותי אליו.
בהרבה מהמקרים, גיליתי שאין לי כל שייכות למנהג או ביטוי שנהוג לומר, ולפעמים גיליתי קשרים וגשרים שונים מן המקור, שקושרים אותי מטעמים אחרים לגמרי אל מחווה מקובלת.
מעבר לזה, אני חושבת שזה מרתק להתבונן בביטויים בשפה ולראות איך הם משקפים את הלכי הרוח האנושיים והתרבותיים שלנו, ובמקרה שלי, ממש לפרק את השפה למרכיבים שלה ולבדוק האם היא באמת משרתת אותי.
האם באמת לא נדע עוד צער?
בצער רב וביגון קודר (עוד משפט שראוי לו להיבחן), הגיע תורי לבדוק את "שלא תדעי עוד צער" מקרוב ולשאול את עצמי שאלות לגביו.
מחשבה נוספת על האיחול השגור הזה (שנאמר לרוב באמת מתוך כוונות כנות) הבהירה לי עד כמה הוא מגלם בתוכו את מהות האשליה שאנחנו חיים בה רוב הזמן.
הרי מה? האם מישהו מאיתנו באמת מאמין שלא נדע עוד צער? הרי כולנו נתנסה בכאב ובאבל, כולנו ניאלץ להיפרד מאנשים שאנחנו אוהבים, נחווה שינוי ואי וודאות, נתנסה באובדן, אכזבה וכישלון.
מוזר במיוחד בעיני האיחול הזה בעיתוי שבו נהוג לאחל אותו: שעה של צער עמוק, בה המאחל יודע בוודאות, שעם מותו של אדם קרוב, עובר האדם המאוחל ועוד עתיד לעבור הרבה רגעים מצערים ומכאיבים.
ובכל זאת, יש איזה ניסיון למסך אותם ולהיאחז באיזשהו רעיון לא נכון שאמור לבטא השתתפות כנה בצער.
פחד כאב ויוגה
כל עוד אנחנו חיים בעולם הזה, אין לנו דרך להתחמק או להימנע מלחוות צער. עולם כמנהגו ינהג ויכלול תמיד כאב לצד עונג, וכדי לא לדעת עוד צער, צריך לא לחיות.
היוגה הולכת אפילו יותר רחוק מזה ואומרת שבסופו של דבר, גם הדברים שגורמים לנו לשמחה ועונג, הופכים בסופו של דבר לגורמי סבל כשאנחנו נצמדים אליהם.
עבור מי שמבחין, הכל מכאיב בעולם הזה: כאבי ההשתנות, החרדה, ופעולתן המנוגדת של הגונות (שלוש התכונות השולטות בעולם התופעות) על ההכרה, כתוב ביוגה סוטרות לפטנג'לי (סוטרה 2.15).
הכל ארעי וחולף, והסבל העמוק שלנו נוצר בעיקר מההיצמדות שלנו לעונג ומהבריחה התמידית מכאב, ובסופו של דבר במיוחד מההיצמדות שלנו לחיים עצמם (החולפים מעצם טבעם) ומהניסיון (הכושל) להימנע מהמוות.
כשאנחנו לא מנסים להיאחז בכוח במה שמשמח אותנו (גם כשהוא הולך מאיתנו) ולא משקיעים יותר מידי אנרגיה להימנע ממה שמכאיב לנו כשהוא בא, באופן כללי קל לנו יותר.
שתדעי איך לקבל את הצער
אז עכשיו, כשדי ברור שהצער יגיע מתישהו, נשאלת השאלה מה הדבר הטוב ביותר שאפשר לעשות עם זה?
עבורי לפחות, כמי שהפכה יתומה מאם בימים אלה, הייתי מעדיפה איחולים כנים לדעת לקבל את הצער הבא לכשיבוא בדרך הרכה ביותר שאוכל.
מניסיוני בשבועות האחרונים, לכאב שבורחים ממנו יש דרכים ערמומיות במיוחד לתקוף אותנו, להפציץ מכל הכיוונים או הגרוע ביותר, להתגנב ולהופיע בזמנים הכי לא צפויים.
כשאני מסתכלת לכאב ישר בלבן של העיניים, אני לפחות יודעת איפה הוא נמצא. אני אומרת לו שלום, אני רואה שאתה כאן ושקשה לך, ונותנת לו רשות להישאר.
והוא, מרגיש שאף אחד לא מנסה להיפטר ממנו יותר ומתרכך בהתאם, ויש רגעים שמושג בינינו דו קיום ואפילו אינטימיות של ממש, מה שהופך את החוויה שלו לנסבלת ואותי ליציבה יותר.
ניפגש גם בשמחות
שניפגש רק בשמחות, נאמר לי רבות בנסיבות האחרונות. ואני אומרת: שניפגש גם בשמחות וגם בעצבונות, ושנדע להיות יחד לנחמה ולעזר כששמח לנו מאוד וגם כשעצוב. אמן.
ומשפט אחרון אליך אמא, באשר את מסתובבת בימים אלה, את זורמת בעורקיי בכל רגע ובכל מצב "דעתך נחושה" בתוכי בצער ובשמחה.
ואפילו אחרי הפוסט חוצב הלהבות הזה, יש בי חלק שמקווה שאת במקומך כבר לא יודעת צער, ואם כן, אני מקווה שאת מתמודדת איתו ברכות.
מוזמנים למצוא אותנו גם בפייסבוק ולקרוא עוד על יוגה, להשתתף בדיונים ולהביע את דעתכם.
ליאת, יוגה ברעננה
נושאים: חומרים למחשבה | 1,542 תגובות »
4 בנובמבר, 2012 בשעה 16:24
ואוו. ריגשת אותי. אני מציעה לך להעלות את זה בynet.יש שם כזה מקום שכותבים אקראיים יכולים להעלות דברים שכתבו. בכלל אני חושבת שאת צריכה לקבל טור בעיתון. יאיר לפיד פרש:)
חיבוק גדול. :flrr:
4 בנובמבר, 2012 בשעה 16:38
תודה רבה מותק שלי.
האמת שגם אני מאוד מרוגשת להתעסק בחומרים הטריים האלה ולכתוב אותם הלכה למעשה כאן. :flrw:
ולגבי הצעתך, עכשיו אחרי החלל העצום שהשאיר יאיר לפיד בעיתונות, אין ספק שהיא זקוקה לדם חדש…
אם כי במחשבה שניה, אני שוקלת לקצר את הדרך ולהקים ישר מפלגה…
4 בנובמבר, 2012 בשעה 16:39
ליאת יקרה
משתתפת בצערך העמוק, הדברים שכתבת מאד מדברים אל לבי.
חיבוק גדול
4 בנובמבר, 2012 בשעה 18:12
אני אף פעם לא יודעת מה להגיד בנסיבות כאלה. כל הביטויים נשמעים לי מטופשים או במקרה הטוב לא נכונים. אני באמת משתתפת בצערך? כן, צר לי, אך ודאי שלא צר כמו שלך. אז איזו השתתפות זאת? לרוב אני פשוט שותקת. לוחצת יד, מחבקת.
4 בנובמבר, 2012 בשעה 18:31
תודה ללי.
חיבוק חזק.
קודם סיפרתי לחבר וותיק שהיו אנשים שלא דיברתי איתם שנים שהתקשרו ואמרו: "היי, אני כ"כ מצטער ואני ממש לא יודע מה להגיד לך"
והיה בזה משהו כ"כ כן וחשוף שאינו מחפש לכסות את עצמו "במה שנכון להגיד".
אבל בסופו של דבר, הכנות הרגשית היא זו שעוברת, בין אם דרך ביטוי שגור, או ביטוי לא שגור, או בלי מילים בכלל.
תודה :heart:
4 בנובמבר, 2012 בשעה 20:32
ליאת יקרה
משתתפת בצערך.
אני דווקא אוהבת מאוד את הביטוי "שלא תדעו עוד צער". למרות שהבנתי היטב את מה שכתבת. ועדיין יש משהו אנושי מאוד באיחול הזה (הרי גם "בוקר טוב" הוא איחול). לי באופן אישי קשה הרעיון של אי-היצמדות הרבה יותר. זה אחד הדברים שעדיין לא הצלחתי באמת להסתדר איתם, אם להודות על האמת. נראה לי מאוד טבעי לרצות ולקוות שיהיה טוב/נעים ולהתרחק ממה שעושה לי רע.
ודאי שכולנו נדע צער, ועוד ממנו. אף כי לאחר מותם של הורינו יש לקוות כי לא נדע עוד צער *כזה*.
ואולי אפשר גם לחקור את הביטוי הזה בדרכך שלך ולשאול מה פירוש לא לדעת צער במובן של לחוות את הצער, שיבוא, באופן אחר. לא דרך הידיעה?
4 בנובמבר, 2012 בשעה 23:16
משובח. חיבוק גדול.
אין כמוך :heart:
5 בנובמבר, 2012 בשעה 08:31
אני משתתפת בצערך. אהבתי את המודעות המדויקת למילים,שלרוב נאמרות כי כך נהוג.אני לא משתמשת בהן ואותי השילוב הזה מקומם.
5 בנובמבר, 2012 בשעה 14:58
תודה רבה חברות יקרות על התגובות ועל הדיון הפורה הזה.
נעמה יקרה, שימחת אותי במה שכתבת,
תמיד מרתק אותי לראות איך אותו הדבר נתפס אחרת אצל אנשים שונים ומייצר מנגנונים מותנים שונים לגמרי.
זה מעורר אותי למחשבה, חקירה והקשבה שזה מה שעניין אותי בכל העניין מראש.
אין לי שום דבר נגד הביטוי שלא תדעי עוד צער. הדבר שעורר אותי לפשפש בו הוא הרצון לצאת מהאוטומט, לבדוק באמת מה יש שם עבורי.
בהתחשב בעובדה שזו סיטואציה שיש בה כ"כ הרבה מבוכה וכאב, בהחלט יש אנשים שראיתי את הכאב שלהם וההשתתפות בצער והקושי שלהם למצוא את עצמם במצב המביך הזה ואפילו שמחתי עבורם שיש להם את "שלא תדעי עוד צער" להניח את עצמם בתוכו.
בוודאי שאין כל רע ואף רצוי לקוות ולרצות שיהיה טוב, ואולי משפט שמאחל שמחה בחיים ותחושות טובות היה מתאים כאן יותר אבל לא לדעת עוד צער דומה בהבנה שלי כמו לאחל למישהו "אל תחיה" – כי שני אלה (חיים וצער) מותנים זה בזה.
את צודקת שגם "בוקר טוב" הוא איחול אנושי אבל בניגוד ל"לא תדעו עוד צער" הוא בר יישום, כי יש תמיד סיכוי אמיתי שהבוקר שלך יהיה טוב במיוחד אם אתה מתכוונן לשם.
מצד שני, בעקבות דברייך, אני חושבת על תפקידם החשוב של ה"אוטומטים" בחיי. ועד כמה גם אני לא חושבת על כל "בוקר טוב" שאני אומרת כשאני הולכת לבנק או לדואר, אני פשוט אומרת אותו.
וכמה טוב שאיחולים כאלה חיוביים נמצאים אצלנו בקנה וזמינים לשימוש (אם כי אולי השאיפה הנכונה צריכה להיות להביא נוכחות ומודעות גם אליהם בכל פעם מחדש)
אם את מתחברת אל הביטוי הזה, סביר להניח שכשאת אומרת אותו את מטעינה אותו בכל הכוונה והחמלה שיש בך כלפיי האדם האבל, וזה בעיני הדבר החשוב ביותר להעביר וממש לא משנה דרך איזה צינור: ביטוי, משפט, חיבוק או שתיקה.
5 בנובמבר, 2012 בשעה 15:11
תמי יקרה,
תודה רבה שקראת ושבאת לשתף אותי.
כמו שכתבתי בתגובה למעלה, גם לי תמיד היתה בעיה עם דברים שנהוג לעשות ולומר ועם לקבל עלי וליישם נהלים או מנהגים שאני לא עומדת בכוונה שלי מאחוריהם.
ולכן גם במקרה הכואב הזה, נדרשתי מתוך איזה צו פנימי לבחון האם הביטוי הזה מתאים לי?, האם הוא מנחם אותי?
מה שאני מגלה בימים אלה, שמעבר להכל חשובה הכוונה והרגש שעומדים מאחורי המילים ואלה מורגשות כאשר הן בנמצא בין אם הן עוברות דרך מה שנהוג לומר או באופן אחר.
תודה גדולה על ההתייחסות. :flrw:
טלצ'וק,
תודה יקירתי.
:heart:
7 בנובמבר, 2012 בשעה 13:30
הכתיבה שלך אלוהית ומדויקת להפליא והתזמון שלה בחיי פשוט מושלם. את מורת דרך אמיתית
7 בנובמבר, 2012 בשעה 14:57
אושרית אהובה,
ריגשת אותי עד דמעות (ממש, מילולית, אני מטפטפת כאן על המקלדת).
למילים יש כוח עצום. תודה על שאת משתמשת בכוח הזה באופן שכל כך שמרחיב את הלב שלי.
:heart:
22 בנובמבר, 2012 בשעה 13:02
ליאת,
איזה כיף לגלות שאני לא לבד ….
מעולם לא ברכתי "שלא תדעו עוד צער…."
הרגשתי בדיוק כמוך. משפט מזויף , לא אמיתי, שאין לו יכולת להתקיים בעולמנו. הצער הוא חלק מהחיים. רק נקווה שרוב הזמן נהיה בשמחה.
אני כן באבלי, התחברתי למשפט אותו אומרים הדתיי שביננו " המקום ינחם אתכם עם שאר אבלי ציון וירושליים…"
כי למצוא נחמה אמיתית, זו בעיני הברכה והמתת האמיתית והמדויקת.
לכן, ולמרות שאני חילוני, דתיים אני מברך בברכה הזאת וחילוניםם, אני מברך שימצאו נחמה והשלמה.
בעז
22 בנובמבר, 2012 בשעה 16:17
תודה רבה בועז.
גם אני מתחברת לביטוי "המקום ינחם אתכם" בדיוק מאותה הסיבה שכתבת אתה.ו"המקום" עבורי הוא בדיוק ה-מקום הפנימי, העמוק והצלול ביותר בתוכי שיכול לספק נחמה אמיתית.
למצוא נחמה והשלמה הוא בהחלט הדבר המדויק ביותר שנכון לשאוף אליו (עבורי)