איך למות ולהישאר בחיים?

1 בספטמבר, 2013 מאת ליאת

אני ואמא עם זר חרציות 1979

אני ואמא עם זר חרציות 1979

לפני שנה בדיוק, בשמחת תורה, נשמה אמא שלי את נשימותיה האחרונות. נעה בין חיי לבין התמודדות עם המוות שלה ועם זה שלי שיבוא בעתיד, אני עורכת סיכום ביניים ומנסה להבין (שוב) איך אפשר למות ולהישאר בחיים

הימים הנוראים

לפני שנה בדיוק, בשמחת תורה, נשמה אמא שלי את נשימותיה האחרונות. זה היה היום העצוב והמבעית ביותר שחוויתי מימיי ואחד האירועים המכוננים בחיי, שאני עוד רחוקה מלהבין את עומק השריטה שהוא חרט, חורט וימשיך לחרוט בי.

באותו היום, מוכת יגון והלם, אני זוכרת שחשבתי לעצמי: "איזה מן יום זה למות בשמחת תורה?" אחר כך הבנתי מהחלק הדתי של משפחתי שלמות בשמחת תורה לא כל אחד זוכה, ושמיוחסת חשיבות רוחנית גדולה למי שעוזב את גופו ואת עולמו ביום שחותם את ימי חשבון הנפש, הלוא הם הימים הנוראים. באותו יום בכל אופן, זה ללא ספק היה עבורי היום הנורא ביותר מכל הימים הנוראים.

הכנות למוות

מאז ילדותי המוקדמת העסיק אותי רגע הפרידה מהוריי ובמיוחד מאמי שהיתה מאז ומתמיד מרכז עולמי. כילדה הייתי שוכבת ערה בלילות ומחשבת כמה שנים יעברו עד שיבוא הרגע, והאם אצליח אי פעם להסתדר בלעדיהם, מנסה לדמיין ולאזור כוחות לרגע הבלתי אפשרי הזה.

גם כסטודנטית לצילום הפך העיסוק בזמן שעובר ובזיכרון המשתנה לנושא המרכזי בעבודות שלי שבהן חקרתי, שחזרתי וביימתי מחדש את העבר המצולם או זה המדומיין.

כל כך הרבה תובנות, מילים וטקסטים קראתי במשך העשור האחרון. כל כך הרבה ידע אודות המוות שנצבר בראש, שהיה אמור להכין אותי לכאורה לקראת פרידות בחיים בכלל ובפרט לפרידה הגדולה מכולן, היא הפרידה מהחיים עצמם.

ובכל זאת, כשהחיים של מישהו אהוב עליך אוזלים מול עיניך, ההיצמדות לחיים כל כך חזקה שהרגע הזה נותר בלתי נתפס ובלתי אפשרי גם בזמן התרחשותו וגם לאחריו, למרות שהיה עובדה מוגמרת מלכתחילה.

אני ואמא עם זר חרציות 2003

אני ואמא עם זר חרציות 2003

תשוקה לחיים או פחד מוות?

היוגה בשבילי היא הרבה דברים והמרכזי בהם הוא עוגן – מקום להיות בו בצר לי וגם ברחב. אין מרחב טוב להיות בו בשעות מכאוב ומצוקה כמו היוגה וזאת הודות ליכולת המדויקת שלה למפות את גורמי הכאב והסבל בחיינו ולסלול דרך ברורה וזמינה לצלוח דרכם וללכת מעבר להם.


ביוגה סוטרות לפטנג'לי מדברים על חמישה גורמי כאב בחיים, האחרון בהם נקרא בסנסקריט
ABHINIVEŚA ומתורגם גם כהיצמדות לחיים וגם כפחד מהמוות. (פרק 2, סוטרה 3). המכאוב הזה נובע משני גורמי הכאב שקודמים לו ברשימה: השתוקקות ודחייה ושניהם באים לידי ביטוי בתוכו: ככל שאנחנו משתוקקים ונאחזים יותר בגוף ובחיים כך גדל הפחד שלנו מהמוות והרתיעה שלנו ממנו.


פטנג'לי טורח לציין בהמשך (פרק 2, סוטרה 9) שההיצמדות הזאת לחיים היא תכונה שנובעת מעצמה וקיימת אפילו אצל המלומדים ביותר. אפילו אצל אלה שחותרים אל עבר השחרור וערים לזמניות כל הדברים בעולם.
בין אם ההשתוקקות הזו לחיים נובעת מאיזשהו זיכרון קולקטיבי מחיים קודמים או לא, את המכאוב הזה קשה לעקוף יותר מהמכאובים האחרים. ועם זאת עדויות של מי שחוו חוויות של סף מוות או מוות קליני וחזרו לחיים לא מצביעות כלל על חוויות של פחד אלא דווקא תחושות של התבהרות ושלווה.

אחרי שש שנים בהן ליוויתי את אמא שלי במחלתה, מתוכן השנה האחרונה שהיתה קשה וכואבת, ואחרי שנה שעברה מאז נפטרה, אני מבינה שלא מהמוות אני מפחדת (הוא כשלעצמו נדמה לי כשחרור גדול) אלא מהזמן שלפניו, מאיבוד השליטה, מהזיקנה, מהכאב מהשינוי – להלן, מהחיים עצמם.

מי מת?

הקיום הוא שלמות אחת המתבטאת בקטבים: יום ולילה, פעולה ומנוחה, שאיפה ונשיפה, חיים ומוות… קוטב אחד לא סותר את השני, שניהם ביטויים שונים של תהליך אחד. ראיית האיחוד וההרמוניה בין שני הקטבים נקראת יוגה (יוגי רמהקרישננדה מתוך היוגה סוטרות לפטנג'לי ).

התגובה שלנו כלפי קוטב אחד תהיה זהה על פי רוב לתגובתנו כלפי הקוטב השני: ההתייחסות שנאמץ אל המוות תהיה גם ההתייחסות שלנו כלפי החיים, וכך קורה שכשאני בורחת מהמוות, אני מוצאת את עצמי בורחת מהחיים, מפני ששניהם היבטים של אותו אחד, כל רגע הוא מפגש בין החיים ובין המוות ובכל רגע שבו אני חיה, באותה נקודה ממש אני גם מתה עוד קצת.

שאלה נפוצה שנשאלת בהקשר הזה רבות היא: מי בעצם מת? תשובה נפוצה שניתנת בהקשר זה היא: מי שנולד. לכולנו ברור שכמו לכל דבר בעולם החומר, גם לגוף ולתודעה שלנו יש התחלה וסוף ואולי הדרך היחידה להתמודד עם הקושי להיפרד מהחיים היא ללמוד איך למות ולהישאר בחיים או איך לחיות את המוות או במילים אחרות לכוון את עצמנו אל  ה"מקום" בתוכנו שמכיל את החיים ואת המוות ואי לכך נמצא מעבר להם.

בבהגווד גיטא שלי המשפט הזה של קרישנה מודגש בקו: " כשם שאדם פושט את בגדיו הישנים ומחליפם בחדשים, כך הנשמה הנצחית, לאחר שנטשה את גופיה המשומשים, מקבלת חדשים" (2.22), ואני חוזרת וקוראת אותו בכל פעם שאני שוקעת בצרות החומריות שלי, כדי להזכיר לעצמי שיש תמונה רחבה בהרבה ממה שאני רואה, וכדי להחזיר אותי שוב מהחוץ אל הפנים.

מילים אחרונות על ריפוי ומוות

ליוויתי את אמא שלי במחלתה ובמותה, עברתי איתה ועם עצמי רגעים של פחד מהלא נודע, תקווה, תפילה, אהבה, הקלה וכאב. אני עדיין לומדת איך להיפרד ממנה נכון, ממה בה להיפרד ומה ממנה לשמור בתוכי ובמקביל עובדת עם אנשים חולים, ועוברת גם איתם תקוות, שאיפות והתמודדות עם אי הוודאות.

ומתוך התהליך האישי שאני עוברת עם עצמי, עם אהוביי ועם תלמידיי רציתי לומר כמה מילים אחרונות גם על ריפוי ומוות כפי שהוא מתבהר לי עם השנים ובהשראת מילותיו של סטיבן לוין:

האיזון שבין התודעה ללב משתקף בגוף. כשאין הרמוניה ביניהם עשוי להיווצר מצב שאנחנו קוראים לו מחלה, וכשהלב והתודעה מוצאים את האיזון ביניהם אנחנו אומרים שהתרחש ריפוי. אבל נראה שלא תמיד הסיבה למחלה היא חוסר ההרמוניה ונדמה שלפעמים יש לנו דעות קדומות בנוגע למשמעות הריפוי.

ההיצמדות שלנו למושגים של בריאות, חוסמת לפעמים תפיסה עמוקה יותר של המחלה והריפוי, שכן ריפוי עמוק לוקח אותנו מעבר להזדהות עם הגורם למחלה ועם זה שמתנסה בה.

ריפוי עמוק הוא לפעמים זה שמחזיר את ההרמוניה והאיזון על כנם ולפעמים הוא קורה דווקא דרך המוות – מעבר לגוף שלנו וקיומו בעולם במובנים הרחבים של התפתחותנו, ומעבר לחיים ולמוות שאנחנו חווים.

ליאת, יוגה ברעננה

חלי

חש

נושאים: מקורות היוגה | 8,571 תגובות »

8,571 תגובות

  1. מאת טל :

    אחחח. אהובה. איך את כותבת מדהים. מחבקת אותך ואת תהליך האבל שלך… באותה הזדמנות חשבתי שיעניין אותך לראות את הסרטון הבא, מעורר ההשראה…
    https://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&v=vmuOXgr5UZw#t=50

  2. מאת Yael Brisker :

    מרגש ומעניין לקרוא . שאלות שנדמה שכולנו עוסקים. בהם. קראתי לאחרונה את ספרה של אליזבת קובלר רוס : המוות חשוב לחיים. אם לא יצא לך אז חשוב . קבלי את תנחומיי הצנועים…

  3. מאת ליאת :

    תודה יקירותיי,
    היה לי מרגש וטעון לכתוב ומרגש לי לקבל את אדוות ההתרגשות שלכן, בין היתר בגלל הרלוונטיות הכלל אנושית של הנושא.
    תודה על ההמלצות, על ההזדהות ועל התנחומים.

  4. מאת גלית ראב"ד :

    הקשר שלך אליה עולה חזק כל כך מהמלים שלך, ועוד יותר משתי התמונות המלאות עוצמה, עד שקשה עוד יותר לתפוס את היעדרה של אחת מכן.
    מקווה שנכיר פנים אל פנים בקרוב!
    מחבקת אותך.

  5. מאת ליאת :

    גלית יקרה,
    כמי שהיתה קשורה בעבותות אליה בנימים פנימיים ונסתרים, נדמה שלקשר הזה אין שיעור ושאיש לא יכול לשער בנפשו את מהותו ועוצמתו.
    לקרוא שהוא עולה, משתקף ונראה לאדם מבחוץ מרגש אותי מאוד גם על חדות התפיסה והראיה שלך אותו (אותי) וגם על האמונה שהוא נוסך בי בכוחה של אהבה גדולה שחוצה כל גבול ומרחב, אפילו את זה הוירטואלי.
    מצפה מאוד לפגישתנו. :heart:

  6. מאת עודד :

    התכוננת והתכוננת, אבל כנראה שאי אפשר באמת להיות מוכן לרגע הזה.
    מתוך התאור והתמונות :) , עולה קשר מאד מיוחד בין שתיכן
    אז לפחות תהיה לך תמיד את האפשרות להזכר בקשר המיוחד הזה
    :hug:

  7. מאת אינשם :

    חיבוקים חמים חמים יקירתי.
    איזה מתוקה את שם בתמונה שחור לבן. העמידה הזו עם הזר…ואמא שלך כזו cool מצטיירת שם. יפה לראות את שתיהן יחד. את יודעת שאת השנייה אני מכירה ומעניין לראות את הראשונה לידה.

  8. מאת אושרית :

    ליאתוש זה דורש אומץ מיוחד לאהוב ככה ולהפרד ככה. את כותבת נוגע ושקוף. שולחת לך חיבוק גדול ודובי.



סדנת יסודות המדיטציה ברעננה

חיפוש באתר






פוסטים אחרונים

נושאים