הרפתקאות היוגה והגב התפוס

לאורך השנים, אני חוזרת ואומרת לתלמידיי בשיעורים, שאני אוהבת לבוא ללמד אותם במצבים קשים בחיי. כמובן שאני מעדיפה להגיע קלילה שמחה ובריאה לשיעורים, אבל אם כבר נזדמן מצב קשה לחיי, שיעור יוגה הוא ה-מקום לתפוס בו מחסה והזדמנות מצוינת ללמוד ממנה.

ובשנים האחרונות, בלי עין הרע, זימנו לי חיי לא מעט חוויות מאתגרות לבחון ולחקור את הנושא: החל בימים מתישים ועצובים בהם ליוויתי את אמא שלי בבית חולים ומשם נוסעת ישירות ללמד שיעור,

המשך במותה שמעסיק אותי רבות בשנה האחרונה וביום השנה הראשון לפטירתה שחל בסוכות האחרון.

בכל אחד מהאירועים האלה (מיותר לציין שלוו בדמעות ומרוריי נפש), יצא לי לשאול את עצמי את השאלה הנדרשת: של מי לעזאזל אני יכולה להיות מורה במצב הזה? מה אני יכולה לתת ממני ברגע כזה?

ומישהי בתוכי ענתה לי שדווקא במקום הפגיע והחשוף הזה יש לי זכות (וחובה) ללמוד וללמד בכנות משהו על טבעה של היוגה כמקור של תמיכה ונחמה בחיים.

תפוסה מלאה

אז השבוע, תלמידיי שהגיעו לשיעורים גילו להפתעתם שלמורה ליוגה יש גב תפוס… בתפוסה מלאה יש לומר.

הדבר היה ככה: בצהריי יום שמשיים בעת יציאה תמימה מהמכונית וללא כל סיבה נראית לעין, עובדות החיים טפחו על פניי ואילצו אותי להכיר בעובדה שמעכשיו ועד הודעה חדשה אני לא יכולה לגרוב גרביים או להתלבש, או להתיישב או לשכב או לקום (בעיקר לא לקום) או בקצרה, לא יכולה לזוז מבלי להסתכן בטיפול בשוק חשמלי.

אחרי שהאגו שלי גמר לשיר את שירת הברבור שלו (אודות זה שלא יתכן שמורה ליוגה ששומרת על בריאות הגוף שלה בלה בלה בלה בלה… תופסת את הגב שלה באופן שלא משאיר מקום לספק בלה בלה בלה), עדיין היו לפני שני שיעורים רצופים להעביר וצורך הכרחי לעבור לשלב קבלת ההחלטות.

זו היתה לי הפעם הראשונה והיחידה בחיי שבה נתפס לי הגב ולמרות ליווי של כל כך הרבה תלמידים תפוסיי ודאוביי גב לא חוויתי באופן אישי את עוצמת מוגבלות התנועה ודקירות הכאב המשתקות, וביטול השיעורים נראה כאפשרות ברורה מאליה

אבל מכיוון שלאורך העשור האחרון, אפשר לספור את הפעמים שביטלתי שיעור על שלוש אצבעות (וכולן כללו מקרי חירום), בלעתי כדור לשיכוך כאבים, מרחתי משחה מחממת, קיבלתי טיפול שיאצו ממטפל הבית המחונן ויצאתי להדגים הלכה למעשה על עצמי את מה שאני מלמדת שנים אנשים אחרים: שתרגול יוגה ומדיטציה הוא המקום להיות בו דווקא כשמשהו יוצא מאיזון בחיים.

אני ליאת והגב שלי תפוס

התיישבתי על כיסא מרופד בשתי כריות בזווית היחידה שבה יכולתי לשהות ואמרתי לתלמידים המשתוממים למראה התנוחה המשונה: שלום לכולם, אני המורה שלכם והגב שלי תפוס היום.

על הפנים של אנשים התפשטו חיוכים, אנחות הזדהות ואפילו אמירות הקלה מפורשות כגון: סוף סוף את מבינה את הכאבים שלנו… :cwy:

החשש שלי להיות נבוכה ולהיחשף בחולשתי מול תלמידיי הפך לקרבה חדשה בינינו שאפשרה לי להבין טוב יותר את המקום שממנו באים אנשים עם כאב וגם ללמד מתוך החוויה האישית שלי, מה ניתן לעשות בזמן כאב ואיך אפשר להקשיב לגוף ובכל זאת לא לוותר על תרגול שמיטיב אתו.

הוכחה שקטה

בימים שחלפו מאז למדתי דברים חדשים:
1. אני אנושית, וכחלק מזה, הגוף שלי מרגיש כאבים.
2. גב תפוס לא משתחרר כל כך מהר.
3. העובדה שבכל יום המצב משתפר ואני יכולה להגיע רחוק יותר, דווקא קשורה ליכולת הבריאה של הגוף לרפא את עצמו ולהבריא.
4. המגבלה החדשה יצרה הזדמנויות  חדשות לחיפוש, להתבוננות וליצירתיות בתרגול ובהוראת היוגה שלא נאלצתי לבחון לפני כן.

מקץ שישה ימים, הכאב עדיין לא עבר לחלוטין, אבל אני כבר עברתי מעבר לו. אני מתייחסת אליו, מקשיבה לו אבל לא נותנת לו לעצור את חיי, אלא מאפשרת לו להשתלב בתוכם.

להבנה הזאת יש טעם מתוק במיוחד משתי סיבות: האחת היא שלפני אי אלו שנים, חלושת הנפש שהייתי היתה משביתה את חייה בעקבות מקרה כזה

והשניה היא הוכחה שקטה לכוחו של התרגול, לכוחן של השנים העוברות ושל ההתבגרות שמאפשרות לי לחדש אמונה וביטחון במה שאני חוקרת ומלמדת, לא רק כשאני חזקה ומרגישה מצוין, אלא גם (ואולי בעיקר) כשאני לא.

ליאת, יוגה ברעננה