ימים איטיים

מה עושים כשפתאום באמצע החיים תוקפת אותנו איטיות? איך אנשים נמרצים ומשימתיים מתמודדים עם תקופות שבהן קצב ההתרחשויות מאט? מה עושים כשנדמה ששום דבר לא זז? ומה עושים עם הראש ששולח מסרים עוינים בנושא? בדקתי ומצאתי. :staryellow:

ימים איטיים עוברים על כוחותנו. זה התחיל עם החגים: חג ראשון חול המועד חג שני ערב יום העצמאות יום העצמאות – שהוציאו מאיזון את כל סדר היום, נמתחו מסופ"ש אחד לשני ויצרו בועת חופש ארוכה ולא ברורה.

אחריהם בא גל הנסיעות לחו"ל של תלמידיי שחיכו שהחגים ייגמרו כדי לטוס בשקט בלי לפספס שום טקס ואף כדור קניידעלך.

ואני, שרגילה להיות עסוקה, להתרוצץ  משיעור לשיעור לאימונים הפרטיים שלי ובין שאר משימות החיים מצאתי את עצמי פתאום עם ימים שהתרוקנו מתלמידים נופשים בחו"ל ועם זאת לא בדיוק בחופש ועם איזה קצב איטי וכבד וחוסר כיוון שורים על הכל.

לטרוף את העולם

בהתחלה מוחי הקודח מיד נרתם למשימה והגה הרפתקאות, נסיעות לקצה השני של הארץ, מפגשים עם אנשים שלא הזדמן לפגוש הרבה זמן, כי הרי עם כל כך הרבה זמן פנוי צריך לעשות משהו גדול, משהו חשוב!

אבל במקביל לתכניות שלי לטרוף את העולם הסתמן שלחיים שלי יש תכניות אחרות לגמרי, שהרי נאמר, הבחורה מתכננת תוכניות ואלוקיטי צוחקת.

תוך מאמצים אדירים לעשות משהו בעל חשיבות ולא מעט תסכול צפיתי בכל תכניותיי קורסות ובאפס מוטיבציה מאידך לעשות דברים שהתודעה שלי מחשיבה כחשובים: לכתוב משהו עמוק בעל משמעות, לקרוא משהו ממלא השראה, להגות פרוייקט או סדנה או תכנית חדשה, להגיע להארה… דברים כאלה..

רגל פה רגל שם

וכך, בעוד שאר האנושות עסוקה בדברים נורא חשובים, מצאתי עצמי קמה בבוקר, מתארגנת לקראת יום חדש ו… מקפלת כביסה, מכבסת תולה, מתרגלת, יושבת בגינה, יושבת על ספסל בגינה הציבורית שמעבר לגינה הפרטית, עושה סיבוב בפרדס השכן, יושבת על הגדר רגל פה רגל שם פר אקסלנס.

והראש כל הזמן משדר: זה לא לעניין, אי אפשר לכלות ככה את כל היום, זה לא מה שאני צריכה לעשות, צריך לנסוע לאנשהו, לעשות משהו, אי אפשר לעבור מספסל לספה למיטה, זה לא מספיק. אני לא מספיק.

ספרי העיון שלקחתי איתי לסיבוב הקטן סביב הבית מתוך איזו פנטזיה רומנטית לשבת על ספסל ולקרוא נותרו ארוזים בתיק וניסיונות תרגול טכניקות ריכוז שונות העלו התנגדות אדירה מתוכי שהמערכת שלי בשום אופן לא הסכימה לקבל.

איך אני בוחרת לחיות את הרגע הזה?

ומתוך תחושת הזמן הנמרח הזאת ואי הנחת בתוכה, נזכרתי במשפט של אקהרט טולה שמציע בזמן מחשבות טורדניות או תחושה רעה לעצור ולשאול את עצמנו: "איך אני בוחרת לחיות את הרגע הזה?"

להסתכל על המחשבות המערערות שעוברות בראש ולהכיר שוב בכך שאין בהן דבר וחצי דבר שקשור לרגע הזה ובאופן מודע להגיד לעצמנו: "המחשבות האלה לא מקדמות אותי ולא פותרות דבר. אני לא בוחרת בהן. אני בוחרת להחזיר את תשומת הלב אל הגוף, אל החושים, אל מה שקורה ממש עכשיו בלי קשר לאף אחת מהמחשבות".

וככה בחוסר רצון בולט חזרתי לעשות סריקה בסיסית: מגע האגן על הספסל, כפות הרגליים על הקרקע, הידיים על הברכיים, השכמות נוגעות במשענת, השאיפה נוגעת בנחיריים קרירה ואז הנשיפה חמימה יותר, מגע האויר על העור החשוף, מגע האויר עם הקודקוד מעל הראש, האור השעובר דרך עלי העץ והופך אותם לחצי שקופים, פרח נושר, מכונית עוברת בכביש מרוחק, חתול חוצה את הגינה, מחשבה חוצה את ההכרה (לא שונה בהרבה מהחתול, מנפנפת בזנב והולכת).

הדבר החשוב ביותר בעולם

תוך כמה רגעים, תחושת הכיווץ הפנימי פחתה, תחושת ההתנגדות נחלשה ואיזה רפיון נעים התחיל להתפשט בגוף ובנפש.

ועלתה בדעתי תהיה: מי קבע מהו הדבר החשוב יותר ומה לא? ומי החליט שלקרוא טקסט יוגי, לתכנן את סדנת היוגה הבאה או להעביר יום עמוס בשיעורים הם בהכרח דברים חשובים יותר מלשבת עכשיו על הספסל הזה ולנשום, ולהתבונן ולהיות נוכחת?

ומיד אחריה עלתה תשובה ברורה כשמש, שאין עוד דבר חשוב יותר בעולם כולו כמו לשבת כרגע כאן על הספסל הזה ולהחזיר את עצמי לנוכחות מלאה מול המציאות. המציאות שמתרחשת ברגע זה ולא זאת המדומה שרצה בראשי.

שאין דבר מדויק, עמוק או נשגב יותר מלהיות נוכחת ברגע הזה, לשחרר את עצמי מהצורך להבין למה ואיך קורים הדברים, לקבל את קצב החיים הנוכחי ולתת אישור להאטה הזאת להתרחש. היא ממילא כבר כאן, איזה טעם יש להילחם בה…?

מדד ההתקדמות הרוחנית

לפעמים נוצרת ציפיה כזאת של אנשים ממטפלים, מורים למדיטציה וליוגה או מנחים בנושאי הרוח להיות תמיד בטוב, תמיד רגועים ומאוזנים, מאופקים ובעלי הבעה שלווה.

לא אחת כשאני משתפת אנשים בקשיים שלי ובדרכי ההתמודדות שלי מולם, אנשים משתוממים שגם לי יש ימים פחות טובים.

מה שחשוב מזה שגם אנחנו (מורים ומטפלים בתחומי הגוף נפש), נדבקים הרבה פעמים בציפיה הזאת מעצמנו להיות מאוזנים תמיד, לדעת לנטרל ללא שהות כל מחשבה או רגש מכאיב ולשמור על רמות קבועות של שלוות נפש ביחס לחיינו.

כמובן שזו אשליה מכיוון שיותר מלכל אדם אחר, לאנשים שעוסקים בעולם הרוח יש ביקורת עצמית על הלכי הנפש שלהם והבחירות שלהם להגיב לעולם, וממש כמו כל אדם אחר, יש במוחם שיפוט אכזרי למדי שמדרג את מידת התקדמותם בתהליך הרוחני.

רמאנה מהארשי ענה פעם לתלמיד שהתעקש לדעת איך אפשר לאמוד את מידת ההתקדמות הרוחנית: "ככל שאחוז המחשבות בתודעה יורד, כך ההתקדמות הרוחנית עולה"

ואני מוסיפה שככל שיש לנו את היכולת לזהות שרמת המחשבות בראש שלנו עלתה ולהחזיר את עצמנו כל פעם מחדש למודעות ונוכחות – כך גדלה מידת ההתקדמות הפנימית שלנו.

שוויון נפש ויוגה

כולנו מכירים את העליות והמורדות שיש בחיים: יש תקופות של פריחה ושגשוג שבהן אנחנו יצירתיים, המחשבה שלנו בהירה וחדה והפעולות שלנו אפיקטיביות וישירות.

ויש תקופות אחרות שבהן הגלגל מתהפך, נדמה לנו שאנחנו לא מתקדמים, שכוח הכבידה כבד יותר, שאיבדנו איזה ניצוץ או חיבור, שאנחנו לא פוריים ויצרניים כמו שרצינו או שאין לנו מוטיבציה או כוחות כמו בעבר.

אנחנו יודעים שזה בא והולך בגלים, ובכל זאת, לרובנו קשה לקבל את אותם הזמנים שבהם קצב החיים הוא איטי יותר, את הזמנים שבהם אין לנו רעיונות מבריקים במיוחד, ואנחנו לא עסוקים במיוחד או יעילים במיוחד.

לרובנו קשה להישען אחורה ופשוט ליהנות מהזמנים האלה בנינוחות, למרות שדווקא בימים האלה שלכאורה לא קורה בהם הרבה טמון פוטנציאל גדול למנוחה, לטעינת מצברים או לנביטה של רעיונות חדשים.

באשר אליי, כשאני עוברת ימים כאלה אני אוהבת לחזור אל אחד המשפטים האהובים עלי מתוך הבהגווד גיטא שמיטיב לתאר את התנודות האלה ואת היחס הרצוי אליהן:
"רק הפעולה היא זכותך אך לעולם לא פירותיה. אל יהיו פירות העבודה הסיבה לביצועה, ואל תתקשר לאי פעילות. פעל את פעולותיך בהיותך יציב ביוגה, היסוג מהיקשרות, והישאר שווה נפש בהצלחה ובכישלון. שוויון הנפש הזה הוא יוגה."

ולמרות שהמשפט הזה מתאר אידאל גדול שלפעמים רחוק מאוד ממצב הצבירה הפנימי הנוכחי, עצם השאיפה אליו, יש בכוחה לאסוף בנאדם (אותי) חזרה אל המרכז.

ליאת, יוגה ברעננה