בכל פעם שאני מאבדת ביטחון באהבה של אנשים כלפיי, אני יודעת שאני מאבדת ביטחון באהבה, נקודה.
באהבה שלי כלפיי, בעצם קיומה בתוכי, בעצם יכולתי לחוות אותה, להרגיש אותה, לחיות מתוכה, להיות מלאה בה.
כשאני שומעת בראש את הקול ששואל: האם אוהבים אותי מספיק? מה הייתי רוצה לקבל ממי שאוהב אותי ואיך? אני יודעת שהשאלה הזו היא גשר אל השאלות האמיתיות: האם אני אוהבת אותי מספיק? מה אני יכולה לעשות בעניין?
בכל פעם שאני מרגישה שהייתי רוצה לשמוע הצהרות אהבה גדולות ונצורות, לקבל מאנשים הרים וגבעות, אני יודעת שאני היא זו שצריכה לצאת מגדרי בשבילי, להוכיח לעצמי שאני מוכנה להוריד את הירח בשבילי.
והרי מתי אי פעם הסתפקתי באמת בהצהרת אהבה חיצונית לי? מתי באמת האמנתי לה? וכמה פעמים היא מילאה אותי בתחושת סיפוק ואהבה עמוקה?
וכשאני נפגעת או מתאכזבת ממילים ומעשים של אנשים, אני יודעת שהם פוגשים את הסוגיות שלי, הפחדים, החששות ושופכים כתם אור על מה שמאכזב אותי בי.
מכוונים את הסמן אלי כדי להצביע על הכיוון הנכון, כדי להזכיר שאני שוב צריכה לצאת מעורי כדי להיכנס לליבי.
הפעם, לכבוד הוא לי להביא לכאן דברים של אישה מופלאה ודמות מפתח בחיי, שדרכנו שלובות זו בזו שנים ארוכות – מורתי ואימי הרוחנית.
בכתבה שכתבה למעריב, היא מתארת קרב פילוסופי עקוב מאגו שמתנהל בימים אלה, בעולם היוגה – כן, אותו עולם היוגה ששם לו את מיתון האגו כנר לרגליו
לא… לא מדובר בקורוקשיטרה, שדה הקרב המיתולוגי מהבהגווד גיטא, אבל אולי על פי זה האחרון המתואר בכתבה, אפשר להבין עד כמה דגול ונצחי הטקסט ההוא העתיק, בהבנתו את נפש האדם ובתיאורו המדוייק את מאבקו הנצחי של האגו על כל שלוחותיו, בכל מה שמאיים עליו.
הפעם הגאווה שלי היא כפולה, כי את הצילומים בכתבה, היה לי הכבוד לצלם.
אז הנה היא הכתבה המלאה: הקרב על היוגה מאת יעל זיו
ותודה גדולה ליעל, שמלווה אותי בנחישות וברוך כל השנים האלו.
תודה על ההשראה הבלתי נדלית שאת מהווה
ובכן…
זה זמן לא כתבתי כאן, וזה לא שחלילה נכנסתי לסמאדהי עמוק והתאחדתי ישירות עם התודעה הקוסמית – לא חלילה, הראש שלי עמוס כתמיד במחשבות ושברי פוסטים ורעיונות גולמיים ומגושמים מכאן ועד מיקרונזיה.
אבל כמו תמיד איתי, כשיש רעיון חדש שמתבשל במוחי, על אחת כמה וכמה אם הוא קשור לתחום שאני עוסקת בו, אין מצב שהוא יצא החוצה מתוך המערכת שלי אלמלא עשיתי עבודת דוקטורט עליו, חקרתי, טחנתי, קראתי, עיבדתי ובדקתי היטב שכל מילה שכתובה שם היא אמת צרופה.
וכך, בזמן שהבלוג ואתם קוראיי הנאמנים נשארים מיותמים, אני יושבת פה עם ערימות של ספרים, ועשרות פתקים שעליהם משורבטים שברי רעיונות מותחלים וקטועים שלא מתקדמים לשום מקום. המשך »
אין מה לומר, שעור יוגה הוא ללא ספק פעמים רבות שעור לחיים.
שכן, מה שאנחנו עוברים על מזרן היוגה הוא מיקרוקוסמוס מדוייק של העולם הגדול ומה שאנחנו עוברים בו, והאימון יספק לנו תמיד, הזדמנויות לבחון את האופן שבו אנחנו מתמודדים עם סיטואציות שונות בחיים.
וכשאנחנו לומדים עם הזמן לחדד את הראיה ואת הקשב שלנו, אנחנו מתחילים להבין לתדהמתינו שהאופן שבו אנחנו מגיבים על המזרן, זהה לדרך ההתמודדות שלנו בחיים: האופן שבו אנחנו מתמודדים עם כאב, עם מאמץ, עם הקושי להרפות ולשחרר, האופן שבו אנחנו מגיבים לכישלון או להצלחה, מה אנחנו עושים כשאנחנו מתוסכלים, או כשנפשנו סוערת, מה קורה לנו כשאנחנו חשים קינאה במישהו אחר שמצליח לעשות משהו טוב יותר מאיתנו – כשלומדים להתבונן, מבחינים שהאנלוגיה בין תרגול היוגה ה"תמים" שלנו ובין החיים שלנו מדוייקת עד כדי מבוכה. המשך »
אני עומדת ברמזור אדום.
משמאלי אוטובוס של אגד מצפצף לי כדי להסב את תשומת ליבי.
מבלי לפתוח את דלתותיו, מסביר לי הנהג בפנטומימה עם הרבה תנועות ידיים ושפתיים, שהוא רוצה להשתחל לפני כדי לרדת במחלף שנמצא ממש מימיני, שאותו כנראה פספס בדרך כלשהי.
אני מהנהנת בהבנה גדולה, פרצוף של צדקת על פני. הוא אומר לי תודה מקרב לב ועובר.
ואני מתמלאת תחושת צדיקות שיושבת על האגו שלי מצוין. חסידת אומות עולם.
אלטרואיזם אגוצנטרי מציף אותי בחיבה גדולה אל המין האנושי, ואני נצמדת אל הדימוי הזה כמו גוזל של משהו שבקע זה עתה מהביצה, ונצמד אל הדבר הראשון שנראה לו כמו אמא.
איזה יופי הקשבת לו, ובאיזו אצילות הנהנת בלי לחשוב פעמיים. איזה רוחב לב ושאר רוח.
מלח הארץ את. ויד לא נראית טופחת על שכמי ואומרת, את בסדר את. לא, את משו!
האגו הזה, דופק על הדלת ולא מוותר, כמו קונס נכסים מההוצאה לפועל. לא מעניין אותו כמה זמן זה יקח או כמה פעמים יצטרך לדפוק על הדלת, ובמשך כמה זמן, בסוף מישהו יפתח, משהו יקרה.
אגרופיו הנמרצים על הדלת משגרים תמיד את אותן שאלות: למה זה מגיע לי? למה לא מגיע לי?
האם לאחוז חזק? האם לעזוב? אני מתבוננת, האם אני רואה נכון?
אני מחזקת את אחיזתי במה שהולך ונשמט, וככל שאני מהדקת אגרוף, הולך הנשמט ונשמט עוד יותר.
הרצון להישמע מתמזג בזה הרוצה להיבלע.
לפתוח את האגרוף הקפוץ, פרפר לא יכול לעוף בתוך כף יד סגורה. אני מזכירה לעצמי.
אני מתבוננת שוב ורואה: לפעמים, אני לא רוצה אותו חי. רוצה אותו מת, נעוץ בסיכה בין אוסף הפרפרים המתים היפים שלי.
מתבוננת ונזכרת:
"הו נפשי, הישמרי בצעדייך, בעולם הזה איש אינו שייך לך…"
אננדה היא המילה בסנסקריט למונח שפרושו הוא אושר עילאי או bliss באנגלית והוא מתייחס לאותו אושר עילאי שקיים בבסיס הקיום של כולנו כשאנחנו במצב שבו אנחנו רואים בברור את היותנו נפרדים מכל המבנים הגשמיים, נפשיים, ומנטליים שלנו ומעולם התופעות הגשמי ומאוחדים עם אותו גרעין פנימי ונצחי, שקיים בכל יצור ובכל דבר – שאחת התכונות שלו (כשאנחנו באים איתו במגע) היא אנדדה – אושר עילאי שלא דומה לשום עונג גשמי וזמני. המשך »
היום נפגשתי עם נ' המהוללת, הלוא היא מייסדת ומקימת הבלוג הזה, שבאה לחופשת מולדת קצרה, בטרם תתעופף שוב אל הקצה השני של העולם.
ישבנו וטחנו את המוח במשך כמה שעות (טוב בסדר, אני הייתי אחראית בעיקר על החלק הזה).
דיברנו על נשים ועל גברים, על יחסים בין אנשים, ואז היא סיפרה לי קטע מסרט שראתה. אני אנסה לתאר אותו, אז סליחה אם אני לא מדייקת בפרטים (נ' מוזמנת לתקן): המשך »
החלון הירוק הזה מולי, נראה כמו ממקום אחר כשאני מבודדת אותו במחשבה מסביבתו הטבעית, ומסתכלת רק עליו.
בעצם כל דבר כך, מחובר, מרושת לעולם שסביבו ונפרד, קיים בפני עצמו.
כך יהיו חיי תמיד, וכל הארועים במהלכם: נפרדים, קיימים בפני עצמם ומחוברים לעבר, לנסיבות, להשתלשלות ארועים ואל העתיד: איזו דרך שפרוסה קדימה ולרוחב. המשך »
אחד הדברים שאני מתכננת לכתוב עליהם זה זמן, הוא עובדה מעניינת ששמתי לב אליה.לפעמים, אנשים נוהגים באופן מאוד חומרני עם ענייני הרוח. כלומר, אפשר להיות מאוד חומרניים, אפילו לגבי החיפוש הרוחני.
את כולנו מניע הרצון להשיג משהו בחיים.
אנחנו רוצים להשיג עושר, רכוש, עבודה טובה, כסף, מעמד, הנאה, חברים, כוח, שליטה.
אבל האמת היא, שגם החיפוש הרוחני עשוי לעתים להפוך מאוד הישגי. אנחנו רוצים להשיג בו שחרור, שלווה, שקט, בריאות, אמת ולפעמים אנחנו הופכים מאוד חמדנים אפילו ביחס לאלה. המשך »
