בכל זאת הגענו למרות הכל

11 במאי, 2009 מאת ליאת

להיות אמנית

אחד הדברים שמדהימים אותי כל פעם מחדש, הוא לראות איך אל רוב הדברים המשמעותיים ביותר בחיינו הגענו במקרה,
בניגוד לכל תחזית שהיו מנבאים לנו, בניגוד לכל ציפייה או משאלת לב שהייתה לנו בילדותנו.
במהלך חיי נשביתי בכמה מהפנטזיות הפופולריות.
זה התחיל בגיל מאוד צעיר עם שקיעתי בחלום "הרקדנית" שנמשך עשור, והמשיך עם הגיעי לבית הספר לאמנות, ונפילתי (הבלתי נמנעת)  אל תוך חלום "האמנית".

בית הספר לאמנות הוא מקום עם המון תקוות וחלומות. מקום עם המון אשליות.
ולא משנה כמה המורים (שבעצמם סובלים לא פעם מהזוג המלכותי – אגו גבוה ודימוי עצמי נמוך) מחדירים לך את האמירה שמכל מחזור בבית הספר לאמנות יוצאים אולי 2 או 3 אמנים מצליחים – אתה מדחיק את זה היטב, פשוט כי אין לך שום דרך אחרת לשרוד במקום הזה.

כשאר החברים לספסל לימודיי הפוסט מודרניסטי, העברתי את שנותיי חדורת מוטיבציה ליצור, מלאת אמונה ברצון להציג בכל גלריה נחשבת בעולם, משוכנעת כליל בחשיבותו רמת המעלה של שיח האמנות הגבוהה (מושג קטן ונבזי המחלק את כל היצירות באשר הן לראויות ולא ראויות) – ולעזאזל, גם הייתי טובה בזה.

עם סיום לימודיי והצגת תערוכת הגמר שלי במחלקה לצילום יצאתי מלאת אמביציות אל העולם, מצוידת בכמה מספרי טלפון של בעלי גלריות ואוצרים "נחשבים" ש"שמו עלי עין", נכונה להציג בלא פחות מחמש הגלריות הנחשבות בת"א ומלאת כוונה להיות אמנית. הו… כמה רציתי להיות אמנית.

אמנות או נמות

אמנות או נמות – שיננתי לעצמי בשביעות רצון. לא שיערתי בנפשי שתוך זמן קצר אני אמצא את עצמי מתחברת יותר אל המהות של הנמות מאשר לחלק האמנותי של המשפט.
וכך, אחרי כמה תערוכות שהיו לי, חלוקה של עשרות תיקי עבודות לגלריות שונות, פגישות עם אוצרים, מורים ובעלי השפעה בתחום (כולם אגב צפו לי עתיד מזהיר בעולם האמנות),  התרוצצות במאות פתיחות של תערוכות בתקווה חלושה שמישהו יבחין בי, שאקבע פגישות חשובות (מה שלפעמים קרה…) –  אחרי כל אלה, מצאתי את עצמי בנאדם מרוקן.

נטולת חשק ליצור או לעשות כל דבר אחר, אכולת רגשות נחיתות בימים בהם איש לא התייחס ליצירותיי, או שיגעון גדלות, בימים בהם קיבלתי מחמאות, מנותקת מהחשק הטהור, הפשוט להשתעשע ברעיון, להוציא מחשבה אל הפועל, מהדגדוג הנעים בקצות האצבעות לקחת את המצלמה ולצלם.

המצב החריף עם החודשים החולפים. מצאתי עצמי עובדת בכל מיני עבודות זמניות מאמללות ולא מספקות בשום דרך, עדיין עוצרת את עצמי מלמצוא עבודה קבועה, באמתלה לא למנוע מעצמי את הזמן הדרוש לי "ליצור", לא להודות בזה שוויתרתי.
בכל פעם שהייתי נתקלת באיזושהי פיסקה על אומן שהצליח או על זוכה במלגת אמנות שגם אני ניגשתי אליה הייתי דועכת למרות שחורות ולדכדוך שהיה נמשך כמה שעות, כמה ימים, עד שהיה עובר וחוזר חלילה.

בסופו של דבר התחברו כל המרות השחורות וכל הדכדוכים למעין מצב ארוך ומתמשך של יאוש.  אני מאמינה שבשבטים נידחים מסוימים היו קוראים לזה דיכאון, אבל אני לא, אני קראתי לזה מחסום יצירתי.
"מחסום יצירתי" שגרם לי לא לרצות לקום בבוקר, "מחסום יצירתי" שגרם לי לבלות ימים שלמים בהתייפחות, "מחסום יצירתי" שבגללו כל מה שרציתי זה להיכנס שוב למיטה ולא לקום.

פרקטיקה של רוח

אני יודעת שבשלב הזה נהוג לפתוח בפסקה המסמלת את התפנית החדה או את הצעד הראשון בחיי החדשים  ובעקבותיו את הקטרזיס שחוויתי.
משהו בנוסח: "ואז, יום אחד פגשתי את….ששינה את חיי" – אבל אני לא אעשה את זה.
פשוט מהסיבה שלא היה רגע כזה.

ה"מחסום היצירתי" שלי ארך כשלוש שנים, כשבמהלכן גיששתי את דרכי באפלה. ידעתי שאני צריכה משהו שימשוך אותי מהביצה העכורה הזו שבה אני מתבוססת ועם זאת היתה לי תובנה ברורה שפסיכולוגיה הוא לא המשהו הזה (ידעתי כנראה עמוק בפנים, שאם מישהו היה מאבחן אותי, הוא היה מצמיד לי די מהר חבר בשם פרוזק או ציפרלקס או משהו אחר), כנראה שעמוק בתוכי ידעתי שיש בי כוח כי אחרת לא ברור איך נאחזתי ככה בציפורניים.
התחלתי לחקור ולשוטט בכל מיני שיטות ודרכים. קראתי מאמרים. השתלמתי בכל מיני שיטות טיפול אלטרנטיביות.

ויום אחד, בעודי יושבת עם חברה (שגם למדה איתי וגם עבדה איתי באחת מהעבודות המשמימות שעבדתי בהן),
אני סיפרתי לה על המטפלת שלי בשיטת גרינברג  והיא סיפרה לי על המורה שלה ליוגה.
החלפנו טלפונים. היא התחילה ללכת לטיפולים בשיטת גרינברג,  ואני – אני התחלתי ללמוד יוגה.

הלכתי לשעורי יוגה בקבוצת מתחילים, בלי חשק מיוחד או ציפייה. למעשה היתה שם רתיעה. רתיעה מכל מה שקשור לרוחניות. שכן סלידתי הגדולה היתה מלובשי המדים, הלוא הם לובשי השרוואלים שהיו בהודו שבוע ושינו את שמם לדולפין ועכשיו הם מחוברים לצד הנשי שלהם. לא רציתי להתחבר לצד הנשי שלי.
וכך במשך כל השנה הראשונה הלכתי פעם בשבוע  לשעור יוגה, ישבתי במקום קבוע מתחת לשעון העגול ובדקתי כל חמש דקות, אם עבר כבר הזמן. לא בגלל שהשעור שיעמם אותי או לא גרם לי הנאה, אלא רק בגלל הבלבול שהייתי שרויה בו והרעש המנטלי שמנעו ממני את היכולת להתרכז בדבר אחד למשך שעה וחצי.

אבל אפילו מתוך ערפילי תודעתי הפזורה, דבר אחד כבר הבנתי בשנה הראשונה הזו. הבנתי שרוח הוא לא הדבר הרחוק, המיסטי שנמצא אי שם וצריך להגיע אליו. הבנתי שרוח הוא אולי הדבר הפרקטי ביותר שקשור ביום יום.  בכל רגע ורגע, שגרתיים ככל שיהיו.

בכל זאת הגענו למרות הכל

בתום אותה שנה, לקחה אותי המורה שלי ( באופן אירוני, פסיכולוגית בהכשרתה), לשיחה בצד.
ישבנו על הספסל מחוץ לסטודיו והיא אמרה שהיא רואה שאני עוברת תקופה קשה, ושלא פשוט לי, ובכל זאת, היא היתה שמחה אם בשנה הבאה אוכל להגיע לקבוצת המתקדמים שלה, כי יש לה הרגשה, והיא בד"כ צודקת בתחושותיה,  שאם אתחזק פיסית,  אתחזק גם נפשית ומנטלית. וכך היה.

(בשיחה בשלב מאוחר יותר עם מורתי האהובה, היא גילתה לי שנראיתי לה אז כ"כ חלשה ואבודה, שהיא היתה בטוחה שלא תראה אותי שוב בשעורים. לא היה מושג לאף אחת מאיתנו כמה רחוק נזרקתי בשיחה הזו)
מכאן השינויים כבר היו מהירים מאוד. תוך חודשים, משהו התחיל להשתנות בחיים. משהו אמורפי, שקשה היה לשים עליו את האצבע, אבל כוללני מכדי להתעלם ממנו.

בורות הדכדוך התמעטו והחלו להופיע לעיתים רחוקות יותר ויותר. כשכבר באו,  זה היה למשך פרקי זמן קצרים הרבה יותר  ובעוצמות פחותות.
התחלתי ללמוד לזהות את אותן "דליפות אנרגטיות" מבעוד מועד  ולעשות איתן משהו עוד לפני שהאנרגיה הספיקה לברוח  ולהשאיר אותי מרוקנת לחלוטין.
זה לא שהרגשתי מהפך או שינוי דרמטי בחיים,  אלא מעין תחושה של דרך נפרסת לפני. תחושה של עיניים נפקחות לאט לאט. משהו נפקח בי. התפכח. משהו בי הבין ברמה מאוד בסיסית שהכל בעצם בסדר.

שנתיים עברו עלי בקבוצת המתקדמים, אחריהן הצטרפתי לקורס המורים (למרות שבכלל לא חשבתי להיות מורה, רק רציתי לצלול לעומק הלימוד). במהלך הקורס הפכתי לאסיסטנטית של המורה שלי.  ולמרות שממש לא תכננתי את זה (למעשה הייתי מבועתת מזה), די מהר התחלתי ללמד בכל מיני מסגרות שונות.
אחרי שנתיים של אסיסטנטיות, ניתנה לי הזכות ללמד את קבוצת המתחילים בסטודיו, אותה קבוצה שהתחלתי ללמוד בה.

והנה אני כאן, מלמדת קבוצות שונות, נותנת שעורים פרטיים לאנשים שונים, עם צרכים שונים.
מתקשה להאמין, שבדיעבד כל זה קרה, בעקבות אותו יום אפרורי ומשמים, בגלל שיחה מקרית, וטלפון שרשמתי על פיסת נייר קרועה.
אני פוגשת כל יום אנשים במצבים שונים: נשים בהריון, אחרי לידה, אנשים בשיקום ממחלה, מתאונה, אנשים במצב נפשי קשה
רואה את האופן שבו הם לאט לאט נפתחים, מתרככים,  מתחזקים, מתפייסים עם עצמם, וזוכרת איך הדרך הזו הצילה אותי מעצמי,  ואיך בכל זאת הגעתי למרות הכל.

נושאים: יומן יוגה | 7 תגובות »

7 תגובות

  1. מאת עדי :

    נחמד לקרוא פה ולראות איך הדברים נראים מהצד שלך :)

    ציטוט

  2. מאת זיוה :

    סיפור מקסים , הסיפור שלי דומה ושונה לא אכנס לפרטים אני מתרגלת בחיפה את שיטת איינגר ויש לי מורה מקסימה רק רציתי לשתף אותך שזו הפעם הראשונה בחיי שאני יכולה לראות דרך ניפרסת לפני אני לא רואה את סופה גם כי אני יודעת שאין סוף לדרך זו דרך אינסופית וגם כי לא מטריד אותי הסוף לשם שינוי אני לא מוטרדת מי אם אני אגיע או לאן אני אגיע אני מרגישה מסוגלת ללכת בדרך מקבילה נוספת גם אני טופלתי למדתי בשיטת גרינברג שאהבתי מאוד וגם אני אף פעם לא התלהבתי מפסיכולוגיה זאת אומרת היא ענינה אותי אבל לא היתה בי הסבלנות לשבת בטיפול כמו שצריך
    ניסיתי אבל זה לא הלך גיליתי שדרכי היא דרך הגוף ראי גרינברג והיוגה כמובן וגם אני אל מלובשי השארוולים למרות שכן טיילתי בהודו אז נחמד להיפגש ולדעת שיש עוד כמוני השונה הוא שאני ידעתי כילדה שארצה ללמוד יוגה אמא של חברה שלי תירגלה הייתי ספורטאית טובה (אין לכך הוכחות היום) וחברה בקבוצה של הרי קרישנה הופיעה אצלי בביית בזמנו כשהייתי נערה וקניתי ממנה את הבהוגד גיטה אבל רק עכשיו סביב גיל 50 מצאתי את עצמי מתחייבת לא מכורח אלא מתוך אהבה לעניין תודה ששיתפת ולהתראות

    ציטוט

  3. מאת זיוה :

    כבר רשמתי תגובה

    ציטוט

  4. מאת ליאת :

    שלום זיוה
    תודה רבה על התגובה!!
    מאוד משמח לקרוא אודות אנשים שמוצאים את דרכם.
    אני תמיד מוצאת בזה כוח מנחם אדיר ומעניק כוחות, ולא משנה כמה סיפורים כאלה אני שומעת ורואה מול עיני לאורך השנים, עדיין לשמוע את זה או לקרוא, תמיד מרגש אותי כל פעם מחדש ומטעין בכוחות
    כך שכמוך גם אני, שמחתי לקרוא את סיפורך ולראות איך הובילו אותך חייך בדרכם שלהם, אל אותו מקום שמוציא ממך מחוייבות שבאה מאהבה גדולה ולא מכורח – זה באמת מקסים!!

    מוזמנת להמשיך ולשתף כאן בחוויות – אני חושבת שהן תורמות ומפרות את כל המבקרים, הקוראים והנוגעים בדבר וכמובן אותי

    תודה רבה ויום משובח בינתיים :flry:

    ציטוט

  5. מאת נעמי :) :

    מדהים.
    מתחברת למשפט שכול הדברים הטובים והמשמעותיים בחינו הגיעו בצורה נורא מיקרית, ומאוד מזדמנת, הרי בעצם המיקריות הזאת מגיעה מתוכינו הרי בעצם זימנו אותה. זימנת לך ליאת דרך נהדרת שמתאימה כמו כפפה לך.

    מאחלת לכול יצור אנוש וחיי את האמונה שכול נמצא בנו,אפילו האושר.. :heart:

    ציטוט

  6. מאת תמי גולדשטיין :

    כתבת ניפלא. התחברתי לכל מילה עד רצון לצטט אותך. מקסימה

    ציטוט

  7. מאת ליאת :

    תודה רבה תמי. :heart: :flrr:

    ציטוט

תגובה:

:alien: :angel: :angry: :blink: :blush: :cheerful: :cool: :cwy: :devil: :dizzy: :ermm: :smartass: :getlost: :biggrin: :happy: :heart: :kissing: :lol: :ninja: :pinch: :pouty: :sad: :shocked: :sick: :sideways: :silly: :sleeping: :smile: :tongue: :unsure: :w00t: :wassat: :whistle: :wink: :wub: :batman: :trbn: :chinese: :eek: :thumbup: :thumbsup: :flry: :flrr: :flrb: :flrw: :cocktail: :icecream: :hug: :bred: :bgrey: :byellow: :starred: :stargrey: :staryellow: :yoga1: :yoga2: :yoga3: :yoga4: :yoga5: :yoga6:

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועשויה לעכב את תגובתך. אם התגובה אינה מופיעה, צריך פשוט להמתין מעט.



סדנת יסודות המדיטציה ברעננה

חיפוש באתר






פוסטים אחרונים

סרטונים

צילומים

קישורים

נושאים

ארכיון

תגים

4 עיוורים ופיל, U2, אגו, אהבה, אהימסה, אומללות, אושר קיומי, אטמן, אי היצמדות, אי השתוקקות, איזון, אלה רק החיים, אלוהים, אלכימיה, אמונה, אמנות, אננדה יוגה, אננדה יוגה ברעננה, אנשים לחוצים, ארג'ונה, ארתור, אשליה, בדיוק מה שאני רוצה, בומביי, בייתי, ביקורתיות, בלונים, בקאסנות, בת הטוחן, גאווה, גאולה, גבולות, גורו, גורמי הסבל, גלות, גם וגם, גשר, דיוק פנימי, דיכאון, דליפה אנרגטית, האופנישדות, האוקינוס האטלנטי, הארה, הבהגווד גיטא, הבחנה מבדלת, הגיבן מנורטדם, הודו, הוודות, היוגה סוטרות לפטנג'לי, הכרת תודה, המהבהארטה, המיתולוגיה ההודית, המעשה הנכון, הנסיכה ממונקו, הנשמות הטובות, הסוטרות של שיבא, הסתפקות במועט, הפחתת מתחים, הקרב הפנימי, הרפיה, השראה, התודעה הקוסמית, התחדשות, התחלות, התמודדות עם לחץ, התמודדות עם מוות, התמודדות עם פחד, התקף חרדה, חום, חופש, חורף, חיבור פנימי, חיזוק מערכת החיסון, חיזוק קרקעית האגן, חיים אינטנסיביים, חיי נצח, חיפוש רוחני, חירות, טמפל גרנדין, טנטרה, טפס, טרנספורמציה, יבשה באופק, ידיעה, יוגה, יוגה באיזור השרון, יוגה ברעננה, יוגה ומדיטציה באיזור השרון, יוגה ומדיטציה בשרון, יוגה לאחר לידה, יוגה למתחילים ולמתקדמים, יוגה לנשים בהריון, ימים קשים, יציבות, יציבות פנימית, יצירת מציאות, כאב, כאבי גב, כאבי גב עליון, כאבי גב תחתון, כבדות, כניעה, להוציא את הכלב, להיות מאושרת, להרגיש בבית, להתחיל ולהמשיך, ליאת מנדל יוגה ברעננה, לפתוח את הדלת, לצאת אל היער, מדיטציה, מהות, מודעות, מולה בנדהה, מוסיקה, מורה מחליפה, מחבואים, מחסום יצירתי, מכתב פתיחה, מסירות, מסרים בבקבוק, מרחב פנימי, מרלין, מתח, מתיחות רגליים, נוכחות, נינוחות, ניקוי רעלים, ניקיון פנימי, נסים, נפילה, נשימה, נשימות מקררות, נשמה, סדנאות יוגה, סופים, סטודיו ליוגה ברעננה, סיבולת לב ריאה, סמאדהי, סערות, סרטוני וידאו, סרט מצוייר, עלובי החיים, עמוד שדרה, עמידת ראש, פחד, פירות העשיה, פיתולים, פליטת פה, פסח, פראניאמה, צ'אקרות, ציפיות, צלילות, צמדי ניגודים, צמחים נדירים, צעד אחד, קארמה, קבלה, קומפוזיציה, קוצב לב, קיץ, קסמים, קרישנה, קרקעית האגן, רגעי צלילות, שביעות רצון, שדים, שוויון נפש, שחרור גב תחתון, שחרור חגורת השכמות, שיווה, שיווי משקל, שיטות היוגה, שינה, שינוי, שלווה, שעורי יוגה, שעורי מדיטציה, שעור לחיים, שרי אריסון, שרירי בטן, שרירי הליבה, תאווה, תודעה, תירגול מתמיד, תכנית-על, תנודות מחשבה, תנוחת העץ, תרגול, תרגול בייתי, תרגול מדיטציה, תרגילים לגב התחתון, תרגילים לחימום הגוף

ציטוט נבחר

אה, אבל הייתי הרבה יותר מבוגר אז;
אני הרבה יותר צעיר עכשיו.
— בוב דילן