לכן ארג'ונה, הילחם!

מי מאיתנו לא מכיר את התחושה הזו:
כל מתרגל יוגה, ולמעשה כל מי שמתרגל כל דרך לאורך זמן ובהתמדה, מכיר את ההרגשה, שבה הוא קם לתרגול היומי שלו עם כבדות גדולה שרובצת עליו.
כבדות בגוף, כבדות בלב, ובראש, כל כמה שניות עוברת המחשבה: "אולי בכל זאת נוותר.. נתרגל אחר כך, או מחר כך או כשהכבדות תעבור"
והוא מרגיש איך בכל שניה שעוברת הוא עומד על פרשת דרכים כל פעם מחדש ובוחר: לעזוב או לעשות. להיכנע או להילחם.

בדיוק דרך אימון שכזה עברתי גם אני בשבוע האחרון.
מדובר באימון המתקדם הקבוע שלנו: קבוצה אינטימית של מורים ליוגה, כולם אנשים שהיוגה בנפשם, שליבם מפרפר בעליצות כשהם עולים על המזרון.
זה התחיל מהרגע שפקחתי את העיניים עם צרור מחשבות מלאות מוטיבציה כגון: "אולי היום לא נלך", "אלך, אבל אולי לא אשאר עד הסוף", "אלך אבל אעשה רק מה שאני יכולה" וכ'.
ומכיוון שאני מכירה כבר את המלכודות הפנימיות האלה שהאגו שלי מציב לי, העליתי את עצמי על המכונית ובלב חצוי הובלתי את עצמי אל האימון, שוקלת בכל צומת להסתובב על עקבי ולשוב חזרה אל כור מחצבתי שמתחת לשמיכה

כשהגעתי אל המקום, גיליתי להפתעתי שאני לא היחידה שנכנסת עם עיניים חצי עצומות, ופרצוף של ממתין בתור לתאי הגזים.
ממש בכניסה ראיתי את שאר חבריי מדדים לאיטם במדרגות עם שמחת חיים של עובד מקדונלדס (אני יודעת, אני יודעת.. לא נכון לעשות הכללות, ובכל זאת כמה עובדי מקדונלדס שמחים ראיתם בחייכם? )
האימון התחיל באיחור, כשכולנו, גוררים עצמינו באיטיות, מנצלים הזדמנויות לפרוש לשרותים, לשטוף פנים, לשתות מיים, כשהגוף חורק ולא נענה וכל תנועה דורשת תעצומות נפש ומעוררת שוב את פרשת הדרכים הידועה: לעשות או לעזוב, להיכנע או להילחם.

בשלב מסויים, מכיוון שמבינינו אני זאת שקשה לה לשמור דברים בבטן, או אם להיות פחות מעודנת, אני היא זו בחבורה שלא יכולה לסתום את הפה ( ), שאלתי: "האם זאת רק אני או שהכל כ"כ כבד היום?"
ועל פי האנחה הגורפת שיצאה מכל פה שנוכח בחדר, הבנתי שאני לא לבד, ושהתחושה הזאת שקמתי ובאתי איתה היא לא רק "שלי מהבית" (כמו שנוטים לומר ילדי גן) אלא משהו שנוכח באוויר ובחדר ונחווה גם ע"י שאר הנפשות הפועלות.

משיצא המרצע מן השק, החל להתפתח דיון בינינו אודות הכבדות כשכולנו, מסתבר מסתובבים בראש עם המשפט החוזר מהבהגווד גיטא ובו אומר קרישנה לארג'ונה בכל הזדמנות: לכן ארג'ונה הילחם! או בתרגומים לאנגלית: !therefore fight (מה שמשום מה נשמע לי תמיד הרבה יותר מרשים).
כל אחד מאיתנו, שנושא את כבדותו שלו, ניסה להביא את עצמו להילחם, לא להיכנע לעצלות, לכבדות, ועכשיו, משנפלה ההבנה שאנחנו חולקים את אותה ההרגשה, ניסינו להבין, איך נכון להבין את ההנחיה הזאת, נוכח התחושות האלה.

מלחמתו של ארג'ונה, היא לא סתם מלחמה. היא חיפוש הפעולה הנכונה, בכל רגע ורגע, פעולתו הנכונה של האדם בחייו מלאי הסתירות והמלחמות החיצוניות והפנימיות בכלל, ופעולתו של היוגי בפרט.
ומתוך שותפות הגורל המקומית הזאת, ניסינו להבין גם אנחנו, מהי הפעולה הנכונה, מהי מלחמתו של ארג'ונה.
נוכחנו לדעת, שהמחשבה הראשונה שעברה במוחנו כשפגשנו את הכבדות שלנו היא לצאת למלחמת חורמה בגוף ובנפש המסורבלים, ולהכניס את עצמינו בכוח לאימון פיסי עוצמתי ודינאמי על אף שכל רובד בקיום שלנו מאותת לנו אחרת.
אבל האימון היוגי כשהוא נעשה מתוך התבוננות וקשב פנימי (בעצם הדרך היחידה שהופכת אימון ליוגה) הבהיר לנו שזו לא הדרך הנכונה כרגע, וזו לא באמת מלחמתו של ארג'ונה.

זה נכון שקרישנה מדבר עם ארג'ונה על להתגבר על הקשיים, הפחדים והמעצורים, למלא את ייעודו בחיים ולצאת למלחמה, אבל הוא מדבר איתו בו זמנית על ויתור טוטאלי על פירות הפעולה:
"הילחם לשם הלחימה, והיה שווה נפש לשמחה ולצער, לרווח ולהפסד, לניצחון ולתבוסה, ולא תחטא" (2.38) – ומתוך המורכבות הזאת, לא יתכן שהתעלמות מוחלטת מהמצב הטמסי (טמס – אחד משלושת מצבי הצבירה המרכיבים את עולם חומר ובכללו גם אותנו. הטמס, הוא מצב הצבירה שאחראי על יציבות, קרקוע, דחיסות מחד, ומאידך, מתאפיין בכבדות, עצלות, עייפות) שנקלענו אליו, ללא כל התבוננות או התחשבות בו יכולה להיות הפעולה הנכונה כרגע.

כדי "לתרגל" יוגה או יותר נכון לעודד את עצמינו לבוא במגע עם מצב היוגה שקיים בנו תמיד איפשהו בפנים, אנחנו רוצים לעודד מצב של שקט בתודעה והרפיה.
זה נכון שכדי להגיע למצב כזה, אנחנו צריכים לעבור לפעמים דרך מאמץ גדול ועשיה, אנחנו צריכים להילחם, אבל בו זמנית לחפש כל הזמן את אותו מקום שקט, את אותה הרפיה בתוך העשיה (או המאמץ)
הליכה כנגד הגוף מתוך מקום קשה וכוחני, נוטה להכניס מתח נוסף אל הגוף ואל התודעה ולהרחיק אותנו מאותו מקום של שקט אליו אנחנו נכספים.
מאידך, גם כניעה מוחלטת למצבי העצלות והכבדות שמשתלטים על חיינו השכם והערב, אינה התמודדות ראויה בדרך כלל.

וכך מצאנו את עצמנו, פועלים בתוך הכבדות, לאט יותר, קשה יותר, ובכל זאת פועלים ונושמים ומחדירים אל תוך הדחיסות החומרית הזאת, חום ורוך.
ותוך כדי כך, מתבוננים בה (ומה היא היוגה אם לא התבוננות, מודעות צרופה?), מקבלים אותה ובכל זאת לא נכנעים לה.
עושים בתוכה, בוחרים להישאר (למרות הצורך התכוף לקפל את מיטלטלינו ולסגור את הבסטה), ומבינים שלפחות היום, נכון לכרגע, זוהי מלחמתו של ארג'ונה – לראות את הכבדות החומרית פועלת עלינו, לא להזדהות איתה, לא לתת לה להכריע, אבל גם לא לדחות אותה (שכן משיכה ודחיה הן אבות הטיפוס של כל צמדי הניגודים ששולטים בחיינו) – להתבונן ולפעול בהתאם.
therefore we fight