בפוסט שפירסמתי אתמול, כתבתי:
וכמו שקורה לי הרבה בחיים, כשמשהו נמצא בעיצומו של תהליך לימוד והפנמה, הוא מהדהד בכל מקום, קופץ מכל פינה – מבהיר לי, שעכשיו הוא על הפרק ואין לי מוצא מלתת לו לחלחל בחיי.
אז האנקדוטה שרציתי לספר היום, היא סוג של המשך ישיר לתופעה הזאת שתמיד מפליאה אותי ונותנת לי מן חוויה כזאת בלתי אמצעית ומאוד מוחשית לתחושת האחדות שבד"כ נחווית כערטילאית ומופשטת. המשך »

השבוע הייתי בסדנא שהעביר מורה הודי שבא לארץ.
לא התעלפתי מהתלהבות ממנה, אבל מה שמאחד לרוב בין כל המורים ההודים שפגשתי, הוא הידע התיאורטי העמוק שלהם, הבקיאות הרחבה בטקסטים של היוגה ויכולת ההפשטה הנפלאה לדון בסוגיות עמוקות, כמי שגדלו לרוב מגיל אפס בתוך תרבות שמקדשת בחיי היומיום שלה את ההתבוננות פנימה וחקר הנפש והתודעה.
כך שמתוך סדנא שלמה, החלקים בהם דיברנו על החיים ועל היוגה (הלו הם הנושאים שכ"כ מעסיקים אותי עד שנאלצתי להקים בשבילם בלוג ) היו אלה שהותירו בי רושם חזק. המשך »

אין מה לומר, שעור יוגה הוא ללא ספק פעמים רבות שעור לחיים.
שכן, מה שאנחנו עוברים על מזרן היוגה הוא מיקרוקוסמוס מדוייק של העולם הגדול ומה שאנחנו עוברים בו, והאימון יספק לנו תמיד, הזדמנויות לבחון את האופן שבו אנחנו מתמודדים עם סיטואציות שונות בחיים.
וכשאנחנו לומדים עם הזמן לחדד את הראיה ואת הקשב שלנו, אנחנו מתחילים להבין לתדהמתינו שהאופן שבו אנחנו מגיבים על המזרן, זהה לדרך ההתמודדות שלנו בחיים: האופן שבו אנחנו מתמודדים עם כאב, עם מאמץ, עם הקושי להרפות ולשחרר, האופן שבו אנחנו מגיבים לכישלון או להצלחה, מה אנחנו עושים כשאנחנו מתוסכלים, או כשנפשנו סוערת, מה קורה לנו כשאנחנו חשים קינאה במישהו אחר שמצליח לעשות משהו טוב יותר מאיתנו – כשלומדים להתבונן, מבחינים שהאנלוגיה בין תרגול היוגה ה"תמים" שלנו ובין החיים שלנו מדוייקת עד כדי מבוכה. המשך »

"גברת רוזה, אלה רק החיים, ואפשר לחיות עם זה הרבה שנים"

(אמיל אז'אר מתוך "כל החיים לפניו")

אנשים נוטים להתחלק בחיים לשתי קבוצות: אלה שנוטים להזניח את חייהם ולא להקדיש זמן ומחשבה למשמעות שלהם, ואלה שנוטים לקחת אותם הרבה יותר מידי ברצינות וגודשים את עצמם ואת תודעתם במחשבות וטרדות בלתי פוסקות על מצבם בחיים ומשמעותם.
ועכשיו חידון טריוויה מהיר המיועד בעיקר לקוראים שהספיקו להכיר אותי קצת: למי מבין שתי הקבוצות האלה, נראה לכם ששפחתכם הנאמנה נוטה להשתייך? למי? למי?? – בין הפותרים נכונה יוגרל תיק אופנתי וכדור ואליום. המשך »

בתקופה האחרונה יצא לי לחשוב הרבה על חופש. כן, זה קשור ישירות לעובדה שמזמן מזמן לא הייתי באחד כזה – ואני מתכוונת באופן המלא והמילולי ביותר לחופשה אמיתית שכזאת.
כיוון שכך, עלו וצפו לא מעט תחושות של כמיהה לחופשה אקזוטית, לנסיעות ארוכות/ מרחבים פתוחים/ שירות חדרים/ נופים/ שפה זרה כלשהי ו/או נוף של סירות מפרש הנשקף מרביירה כזאת או אחרת
אממה, כמו בד"כ, החיים האלה נמצאים כאן כדי להראות לי בדיוק מתי אני מאכילה את עצמי בשטויות ולא מאפשרים לחוסר הדיוק לחמוק מתחת לפני השטח. המשך »

אני עומדת ברמזור אדום.
משמאלי אוטובוס של אגד מצפצף לי כדי להסב את תשומת ליבי.
מבלי לפתוח את דלתותיו, מסביר לי הנהג בפנטומימה עם הרבה תנועות ידיים ושפתיים, שהוא רוצה להשתחל לפני כדי לרדת במחלף שנמצא ממש מימיני, שאותו כנראה פספס בדרך כלשהי.
אני מהנהנת בהבנה גדולה, פרצוף של צדקת על פני. הוא אומר לי תודה מקרב לב ועובר.
ואני מתמלאת תחושת צדיקות שיושבת על האגו שלי מצוין. חסידת אומות עולם.
אלטרואיזם אגוצנטרי מציף אותי בחיבה גדולה אל המין האנושי, ואני נצמדת אל הדימוי הזה כמו גוזל של משהו שבקע זה עתה מהביצה, ונצמד אל הדבר הראשון שנראה לו כמו אמא.
איזה יופי הקשבת לו, ובאיזו אצילות הנהנת בלי לחשוב פעמיים. איזה רוחב לב ושאר רוח.
מלח הארץ את. ויד לא נראית טופחת על שכמי ואומרת, את בסדר את. לא, את משו!

האגו הזה, דופק על הדלת ולא מוותר, כמו קונס נכסים מההוצאה לפועל. לא מעניין אותו כמה זמן זה יקח או כמה פעמים יצטרך לדפוק על הדלת, ובמשך כמה זמן, בסוף מישהו יפתח, משהו יקרה.
אגרופיו הנמרצים על הדלת משגרים תמיד את אותן שאלות: למה זה מגיע לי? למה לא מגיע לי?
האם לאחוז חזק? האם לעזוב? אני מתבוננת, האם אני רואה נכון?
אני מחזקת את אחיזתי במה שהולך ונשמט, וככל שאני מהדקת אגרוף, הולך הנשמט ונשמט עוד יותר.

הרצון להישמע מתמזג בזה הרוצה להיבלע.
לפתוח את האגרוף הקפוץ, פרפר לא יכול לעוף בתוך כף יד סגורה. אני מזכירה לעצמי.
אני מתבוננת שוב ורואה: לפעמים, אני לא רוצה אותו חי. רוצה אותו מת, נעוץ בסיכה בין אוסף הפרפרים המתים היפים שלי.

מתבוננת ונזכרת:
"הו נפשי, הישמרי בצעדייך, בעולם הזה איש אינו שייך לך…"

בסדר, אמרתי לו
רק היום אני אסתכל בך ואתן לך לבוא.
ואתה הרי כבר באת ותעבור כאן ממילא, ולא תלך עד שתלך,
לא משנה מה אעשה ואיזה פעלולים שונים ומשונים אמציא כדי להימנע ממך.
היום, לא אפעל נגדך, רגש מוזר, לא אשחק איתך משחקי כוחות.
לא אסתתר מאחורי קירות, לא אטרוק את כל הדלתות.
לא אעמיד פנים שאתה אינך, לא אנעל את החלונות. המשך »

האור היה ירוק
לאורך 10 רמזורים ברציפות
ואני, בלי לעצור או להאט, נשטפתי איתו
מלאה בתחושות של תנופה ומעוף
מאושרת

אלוהים עדי שלא התכוונתי לתרגל היום מדיטציה.
החורף הזה, על כל הברכה שבו מכווץ אותי והופך אותי אפתית ורדומה במובן הלא טוב של המילה (שלא תחשבו חלילה שהשינה שלי השתפרה בעקבות זה או משהו…)
אבל טלפון בשעה מוקדמת מידי, הזניק אותי החוצה מהמיטה כמו צנים מתוך טוסטר, ואחריו, עומדת במטבח,יחפה והפוכה, היה לי ברור שהסיפור שלי עם המיטה נגמר ליממה הקרובה. המשך »