כולנו תולים את אושרנו במשהו. כולנו כלואים בתוך מצב כזה או אחר: כזה שנולדנו לתוכו, כזה שיצרנו לעצמנו או כזה שהחיים ארגנו לנו. איפה בתוך זה יושב מושג החירות הפנימית שלנו? להלן מחשבות עתיקות חדשות בעניין

מעבדות לחירות לעבדות

בפסח כולם יוצאים מעבדות לחירות, כולם מדברים על יציאה מעבדות לחירות, כולם משלבים את הצמד הזה שעולה לגדולה להלן עבדותחירות בכל משפט שלהם.

לקראת הפסח כולם מחכים לחופש, לזמן פנוי , להפוגה, להפסקה לחירות ואיפשהו עם ימי החופשה המצטברים, המשפחתיות התכופה והארוחות בכל חמש דקות, מתחילים להישמע קולות מצוקה.

ציפיה לחזור לשגרה, רצון להתנקות, לחדש את הדיאטה, להבטיח לעצמנו הבטחות חדשות, שהילדים יחזרו לגן – בלי ששמנו לב, החירות שלנו הפכה לעבדות בעצמה. כל סממני החופש בהתגלמותו הפכו לגורמים מעיקים שמהם אנחנו רוצים להשתחרר. המשך »

אחד הדברים הקשים ביותר עבורנו כאנשים הוא הרפיה.

נדמה לנו שהמאמץ האקטיבי שלנו הוא זה שיש בו קושי, אבל הקושי האמיתי שלנו הוא השחרור.

למעשה ביוגה, ה-מטרה העליונה היא שחרור וכל המאמצים והעבודה הפיזית קיימים בעיקר כדי לאפשר לנו בסופו של דבר, לשחרר: לשחרר את הגוף מחולשותיו ומכאוביו, לשחרר את הנפש מיסוריה ובעיקר לשחרר את הראש מטרדותיו. המשך »

אם מישהו היה מראיין אותי ושואל: "אז מה את אוהבת ביוגה?"
הייתי נאלצת לענות: "בתור התחלה – הכל" (בהישעני על ציטוט מאחד הסרטים האהובים עלי)

אחרי שכיסיתי את זה, הייתי יכולה להתחיל לפרוט לכסף קטן יותר, אחד לאחד את מה שאני אוהבת. המשך »

אושר

אחת התחושות החזקות ביותר עבורי באימוני יוגה, היא תחושה חזקה, בלתי אמצעית ולא דומה לשום דבר אחר – של אושר.

במקביל אליו מופיעות השתאות והשתוממות, על התחושה המוזרה האמורפית הזאת שלא ניתנת לתפיסה רציונאלית – מה?? על מה האושר הגדול? מה כבר אנחנו עושים כאן? המשך »

בשבת האחרונה, במזג אוויר סגרירי משהו, התכנסנו, 12 מתרגלים ואנוכי כדי לתרגל במשך כמה שעות יוגה.
אלה 12 אנשים מכובדים מאוד, כי אלמלא התעקשותם הנחרצת לדחוף ולנדנד למורה שלהם לקיים סדנת יוגה, היא כנראה לא היתה מתקיימת. המשך »

משהו ישן שמצאתי בין הטיוטות, והתרחקתי ממנו מספיק כדי לאפשר לו להגיע לכאן.
שכחתי אותו מספיק, כדי להזכיר אותו לעצמי היום.

——————————————————

לפעול פעולות קטנות בצעדים מדודים
לרוקן את הזבל, לשטוף את הכלים
בצעדים מדודים, לקיים את החיים.
לכבס את הבגדים, להשקות את העציצים.
לצעוד אל תיבת הדואר בקצב איטי מהרגיל
לשמוע את נעלי פוסעות על השביל
בלי מוכנות נפשית גדולה, בלי קישוטים
לנכש מהגינה עשבים שוטים

להבחין בדברים מתבצעים במתינות
לא בחופזה, ולא ביעילות
צעד ועוד צעד בעקביות.
לחיים מתקיימים יש כוח עצום,
לנקות את האבנית מתחתית הקומקום.
לפתוח סתימה בכיור הסתום
קודם פעימות הלב שלי
אחר כך היקום.

אין דבר נחשק יותר עבורינו, הומו ספיאנסים מאשר האושר.
ובמיוחד בחברה שלנו, המרדף אחרי האושר הפך להיות מרכז חיינו ומתוכו נובעים עוד ועוד תתי מרדפים: המרוץ אחרי כסף, המרוץ אחרי פרסום, המרוץ אחרי אהבה, המרוץ אחרי שלווה – כולם קיימים, רק בגלל שנראה לנו, שאם רק נשיג אותם, נוכל להיות הרבה יותר מאושרים. המשך »

במרחק כמה פוסטים מכאן, כאשר פירסמתי את אני הוא לא אני של חואן רמון חימנס, נשאלתי באחת התגובות, איפה אני נתקלת בדברים מסוג זה, ובתגובה לא ממש ידעתי מה לענות, ואמרתי שהם פשוט נופלים עלי, באים אלי, נוחתים ישר אל תוך ידיי.
מאוד יכול להיות שדווקא בגלל שאני לא מחפשת אותם ולא נעולה על למצוא, ויחד עם זאת פתוחה לקלוט, קל לי יותר להיתקל בהם, כי אין בי שום תחושת צמצום למשהו מסויים ואיכשהו דווקא בגלל זה, אותו הדבר שאני מחפשת, מופיע בכל מקום. המשך »

קודם כל, אני רוצה לפתוח בהתנצלות על הכותרת בלעז.
כנראה שלפעמים באמת באנגלית זה עובד כמו שאמרו הג'ינג'יות כבר לפני שנים.
אז אחרי שניסיתי כל דרך אפשרית לתת כותר עברי נאות בשפת אימנו, והעלתי בחכתי רק כותרים חבוטים ומסורבלים (להלן: האמנות של לעשות כמיטב יכולתי? או אמנות עשיית הטוב ביותר שלי?), נכנעתי לגלובליזציה ובחרתי שם בלעז, בשפה שבה לראשונה חדרה המחשבה לראשי, ויסלח לי אליעזר בן יהודה. המשך »

"זה סיפור חיי בעת האחרונה.
המשפט הזה מוצא חן בעיני. הוא נשמע הגיוני יותר מאשר זה סיפור חיי, כי בין הלידה למוות ניתנים לנו החיים פעמים רבות:
חיי הילדות, חיי ההזדקנות, חיי הנדודים, חיי ההתמסדות, חיי אהבה, הורות, מבחנים לקיום הבטחותינו, חיי הכרה בהיותנו בני תמותה ובכמה מקרים בני מזל, חיים שבהם אנחנו עושים משהו בעקבות ההבנה הזאת."

(מיץ' אלבום מתוך "אם רק נאמין") המשך »