אין מה לומר, שעור יוגה הוא ללא ספק פעמים רבות שעור לחיים.
שכן, מה שאנחנו עוברים על מזרן היוגה הוא מיקרוקוסמוס מדוייק של העולם הגדול ומה שאנחנו עוברים בו, והאימון יספק לנו תמיד, הזדמנויות לבחון את האופן שבו אנחנו מתמודדים עם סיטואציות שונות בחיים.

כשאנחנו לומדים עם הזמן לחדד את הראיה ואת הקשב שלנו, אנחנו מתחילים להבין לתדהמתינו שהאופן שבו אנחנו מגיבים על המזרן, זהה לדרך ההתמודדות שלנו בחיים:

האופן שבו אנחנו מתמודדים עם כאב, עם מאמץ, עם הקושי להרפות ולשחרר, האופן שבו אנחנו מגיבים לכישלון או להצלחה, מה אנחנו עושים כשאנחנו מתוסכלים, או כשנפשנו סוערת, מה קורה לנו כשאנחנו חשים קינאה במישהו אחר שמצליח לעשות משהו טוב יותר מאיתנו – כשלומדים להתבונן, מבחינים שהאנלוגיה בין תרגול היוגה ה"תמים" שלנו ובין החיים שלנו מדוייקת עד כדי מבוכה. המשך »

"גברת רוזה, אלה רק החיים, ואפשר לחיות עם זה הרבה שנים"

(אמיל אז'אר מתוך "כל החיים לפניו")

אנשים נוטים להתחלק בחיים לשתי קבוצות: אלה שנוטים להזניח את חייהם ולא להקדיש זמן ומחשבה למשמעות שלהם, ואלה שנוטים לקחת אותם הרבה יותר מידי ברצינות וגודשים את עצמם ואת תודעתם במחשבות וטרדות בלתי פוסקות על מצבם בחיים ומשמעותם.
ועכשיו חידון טריוויה מהיר המיועד בעיקר לקוראים שהספיקו להכיר אותי קצת: למי מבין שתי הקבוצות האלה, נראה לכם ששפחתכם הנאמנה נוטה להשתייך? למי? למי?? – בין הפותרים נכונה יוגרל תיק אופנתי וכדור ואליום. המשך »

חופש, הוא המצב הפנימי והבסיסי ביותר שלנו. אנחנו נולדים איתו והוא קיים בתוכנו, אבל די מהר אנחנו מזדהים עם הפעילות המחשבתית והרגשית שלנו ושוכחים שאנחנו בעצם כאלה – חופשיים. להלן כמוסת תזכורת קטנה שרקחתי לי כדי להיזכר.

בתקופה האחרונה יצא לי לחשוב הרבה על חופש. כן, זה קשור ישירות לעובדה שמזמן מזמן לא הייתי באחד כזה – ואני מתכוונת באופן המלא והמילולי ביותר לחופשה אמיתית שכזאת.
כיוון שכך, עלו וצפו לא מעט תחושות של כמיהה לחופשה אקזוטית, לנסיעות ארוכות/ מרחבים פתוחים/ שירות חדרים/ נופים/ שפה זרה כלשהי ו/או נוף של סירות מפרש הנשקף מרביירה כזאת או אחרת
אממה, כמו בד"כ, החיים האלה נמצאים כאן כדי להראות לי בדיוק מתי אני מאכילה את עצמי בשטויות ולא מאפשרים לחוסר הדיוק לחמוק מתחת לפני השטח. המשך »

האגו הזה, דופק על הדלת ולא מוותר, כמו קונס נכסים מההוצאה לפועל. לא מעניין אותו כמה זמן זה יקח או כמה פעמים יצטרך לדפוק על הדלת, ובמשך כמה זמן, בסוף מישהו יפתח, משהו יקרה.
אגרופיו הנמרצים על הדלת משגרים תמיד את אותן שאלות: למה זה מגיע לי? למה לא מגיע לי?
האם לאחוז חזק? האם לעזוב? אני מתבוננת, האם אני רואה נכון?
אני מחזקת את אחיזתי במה שהולך ונשמט, וככל שאני מהדקת אגרוף, הולך הנשמט ונשמט עוד יותר.

הרצון להישמע מתמזג בזה הרוצה להיבלע.
לפתוח את האגרוף הקפוץ, פרפר לא יכול לעוף בתוך כף יד סגורה. אני מזכירה לעצמי.
אני מתבוננת שוב ורואה: לפעמים, אני לא רוצה אותו חי. רוצה אותו מת, נעוץ בסיכה בין אוסף הפרפרים המתים היפים שלי.

מתבוננת ונזכרת:
"הו נפשי, הישמרי בצעדייך, בעולם הזה איש אינו שייך לך…"

אלוהים עדי שלא התכוונתי לתרגל היום מדיטציה.
החורף הזה, על כל הברכה שבו מכווץ אותי והופך אותי אפתית ורדומה במובן הלא טוב של המילה (שלא תחשבו חלילה שהשינה שלי השתפרה בעקבות זה או משהו…)
אבל טלפון בשעה מוקדמת מידי, הזניק אותי החוצה מהמיטה כמו צנים מתוך טוסטר, ואחריו, עומדת במטבח,יחפה והפוכה, היה לי ברור שהסיפור שלי עם המיטה נגמר ליממה הקרובה. המשך »

אננדה היא המילה בסנסקריט למונח שפרושו הוא אושר עילאי או bliss באנגלית והוא מתייחס לאותו אושר עילאי שקיים בבסיס הקיום של כולנו כשאנחנו במצב שבו אנחנו רואים בברור את היותנו נפרדים מכל המבנים הגשמיים, נפשיים, ומנטליים שלנו ומעולם התופעות הגשמי ומאוחדים עם אותו גרעין פנימי ונצחי, שקיים בכל יצור ובכל דבר – שאחת התכונות שלו (כשאנחנו באים איתו במגע) היא אנדדה – אושר עילאי שלא דומה לשום עונג גשמי וזמני. המשך »

היום נפגשתי עם נ' המהוללת, הלוא היא מייסדת ומקימת הבלוג הזה, שבאה לחופשת מולדת קצרה, בטרם תתעופף שוב אל הקצה השני של העולם.
ישבנו וטחנו את המוח במשך כמה שעות (טוב בסדר, אני הייתי אחראית בעיקר על החלק הזה).
דיברנו על נשים ועל גברים, על יחסים בין אנשים, ואז היא סיפרה לי קטע מסרט שראתה. אני אנסה לתאר אותו, אז סליחה אם אני לא מדייקת בפרטים (נ' מוזמנת לתקן): המשך »

טוב, בואו נבהיר את זה כבר מעכשיו,
זה עומד להיות פוסט בעל סוף חבוט וידוע מראש, אודות כוחה של היוגה להבהיר לנו באופן המוחשי ביותר עד כמה מחד, אנחנו נפרדים מכל המחשבות/ פחדים/ קבעונות/ תבניות שמכסים אותנו רוב הזמן ומאידך, עד כמה בעצם במקור אנחנו מאוחדים  "כשהמתבונן שוהה (כשהוא מועיל להתבונן ) בטבעו האמיתי".
ועכשיו, כשהרסתי במו ידי כל סיכוי לציפיה ו/או אכזבה שלכם, אני יכולה להתחיל. המשך »

אחרי תקופה ארוכה של העדרות, שוב בסלון, שעה חשוכה, רגליים משוכלות.
מולי החלון הגדול שלי, המוכר: עץ תות ענק בשלכת, ואחריו דקל נמוך והברוש סוגר את הפינה השמאלית ומשאיר בדיוק את אותו המרחב הקבוע ביניהם לשמים להתפרס.
בתוך הראש שלי, המחשבות שלי המוכרות: מסלול חיי, דרכי עד כה, דרכי מפה והלאה, יחסיי עם עצמי לאן, עבודתי, השעור האחרון שהעברתי, השעור הבא שאעביר, התלמיד הבעייתי, סדר יומי, הרגע הזה. המשך »

החלון הירוק הזה מולי, נראה כמו ממקום אחר כשאני מבודדת אותו במחשבה מסביבתו הטבעית, ומסתכלת רק עליו.
בעצם כל דבר כך, מחובר, מרושת לעולם שסביבו ונפרד, קיים בפני עצמו.
כך יהיו חיי תמיד, וכל הארועים במהלכם: נפרדים, קיימים בפני עצמם ומחוברים לעבר, לנסיבות, להשתלשלות ארועים ואל העתיד: איזו דרך שפרוסה קדימה ולרוחב. המשך »