Christina’s World - Andrew wyeth

למה אנחנו אומרים דברים שברור לנו שלא יתקיימו? איך קורה שביטויים מקובלים בשפה שלנו מצביעים בברור על האשליה האנושית שאנחנו מצויים בה? האם באמת נוכל לא לדעת צער? עכשיו, עם לכתה של אמי לעולמה, הרבה אנשים מאחלים לי לא לדעת עוד צער, ואני כדרכי יצאתי לבדוק לעומק את העניין. המשך »

כבר בסיומה של סדנת היוגה שהתקיימה בתחילת החודש, פיזרתי הבטחות חסרות שחר לפוסט רשמים ותמונות מהאימון העוצמתי שהיה לנו.

והנה עבר כמעט חודש מאז וההבטחה טרם קוימה, אז הנה אני מתיישבת להחזיר חובות בריבית ולכתוב על מה שהיה לנו שם. המשך »

אם מישהו היה מראיין אותי ושואל: "אז מה את אוהבת ביוגה?"
הייתי נאלצת לענות: "בתור התחלה – הכל" (בהישעני על ציטוט מאחד הסרטים האהובים עלי)

אחרי שכיסיתי את זה, הייתי יכולה להתחיל לפרוט לכסף קטן יותר, אחד לאחד את מה שאני אוהבת. המשך »

אתמול היתה לי פגישה.
כמו תמיד הגעתי אליה מוקדם מידי, הרבה יותר מוקדם.

לפעמים סינדרום ההקדמה הכרונית, יכול להציק (במיוחד כשרוב האנשים הם מאחרים כרוניים), אבל לרוב הוא אפילו נעים לי:

אני מגיעה למקום בנחת, חושבת על הפגישה או העניין שלשמו הגעתי, מתכוננת אליו, מתמקמת ומתבססת במקום, מרגישה אותו, בוהה קצת, מתרגלת למרחב, כך שכשהפגישה מתחילה אני כבר קצת "מרגישה בבית" – אחרי הכל אני כבר מבלה בו איזה זמן…

המשך »

אין דבר נחשק יותר עבורינו, הומו ספיאנסים מאשר האושר.
ובמיוחד בחברה שלנו, המרדף אחרי האושר הפך להיות מרכז חיינו ומתוכו נובעים עוד ועוד תתי מרדפים: המרוץ אחרי כסף, המרוץ אחרי פרסום, המרוץ אחרי אהבה, המרוץ אחרי שלווה – כולם קיימים, רק בגלל שנראה לנו, שאם רק נשיג אותם, נוכל להיות הרבה יותר מאושרים. המשך »

במרחק כמה פוסטים מכאן, כאשר פירסמתי את אני הוא לא אני של חואן רמון חימנס, נשאלתי באחת התגובות, איפה אני נתקלת בדברים מסוג זה, ובתגובה לא ממש ידעתי מה לענות, ואמרתי שהם פשוט נופלים עלי, באים אלי, נוחתים ישר אל תוך ידיי.
מאוד יכול להיות שדווקא בגלל שאני לא מחפשת אותם ולא נעולה על למצוא, ויחד עם זאת פתוחה לקלוט, קל לי יותר להיתקל בהם, כי אין בי שום תחושת צמצום למשהו מסויים ואיכשהו דווקא בגלל זה, אותו הדבר שאני מחפשת, מופיע בכל מקום. המשך »

אני מתעוררת בשעת בוקר מוקדמת מהרגיל לצורך הקפצה קצרה לתחנת האוטובוס.
ובשעה מוקדמת מהרגיל שבה הביתה וצמד הקולות הנאמן בתוכי פוצח בדיאלוג:

קול א': אני אשאר כבר ערה כדי להתאמן, לתרגל גם מדיטציה ארוכה ואח"כ אימון ארוך ומחמם שכזה
קול ב': אם אשאר ערה כל היום, ביודעי שיש עוד יום שלם לפני, אהיה עייפה וסמרטוטית כל היום. מוטב לחזור למיטה לעוד שעה קלה ולכוון שעון לשעה מוקדמת דיה כדי להספיק להתאמן.
קול א': מצויין נכוון שעון ונקום רעננים המשך »

קודם כל, אני רוצה לפתוח בהתנצלות על הכותרת בלעז.
כנראה שלפעמים באמת באנגלית זה עובד כמו שאמרו הג'ינג'יות כבר לפני שנים.
אז אחרי שניסיתי כל דרך אפשרית לתת כותר עברי נאות בשפת אימנו, והעלתי בחכתי רק כותרים חבוטים ומסורבלים (להלן: האמנות של לעשות כמיטב יכולתי? או אמנות עשיית הטוב ביותר שלי?), נכנעתי לגלובליזציה ובחרתי שם בלעז, בשפה שבה לראשונה חדרה המחשבה לראשי, ויסלח לי אליעזר בן יהודה. המשך »

"אחרי הסערה, היא זכרה, העולם כמו חדש: הרוח מחליקה את הסלעים, מגרשת את העננים ואת החלומות, והדעת חלולה כמו אחרי שינה טובה וממושכת; רחבה וריקה"

מתוך "האי" ראיה סייקינן

בתחילת כל שנה חדשה ובמבט לאחור על זו שחלפה, תמיד נדמה שהשנה שמאחור, גדושה במעשים ופעולות שנראים לנו דרמטיים, במחשבות ואמירות שנראות מיותרות/ מגוחכות/ מלאות חשיבות/ מוגזמות/ הרסניות/ בונות – והשנה, נראית סוערת מתמיד.
"מה שאנחנו עברנו השנה…!" / "איפה היינו לפני שנה ואיפה אנחנו היום" / "השנה שעברה היתה באמת קשה מאוד" – אנחנו ממלמלים בחשיבות
מודדים את מה שעבר עלינו ומסכמים, כמו בכל שנה, שהשנה, באמת, עברנו הרבה, יותר מהרגיל. המשך »

אתמול פגשתי את פרסד, המורה ההודי שבדיוק לפני שנה נכחתי בסדנא בת שלושה ימים איתו, סדנא שלאחריה חלו תמורות מרחיקות לכת בחיי (לא בגלל הסדנא, רק מציינת עובדה כרונולוגית) מאז הסדנא ההיא שמרנו על קשר אינטרנטי והנה אתמול הלכתי לפגוש בו.

הגם שנכחתי רק בשליש הראשון של השיחה, והייתי צריכה לתזז ולתמרן כדי להגיע לשם לזמן קצר – קרה מה שקורה לי המון עם היוגה, אני רואה אותה בכל מקום, בכל מצב, והבנתי די מייד למה לא ויתרתי לעצמי בשום אופן על הפגישה החלקית הזאת.

נושא הסדנאות שלו בביקורו הנוכחי הוא "ממש בטעות" love & devotion עם דגש מיוחד על האהבה והקבלה העצמית שהכל מתחיל ונגמר בה – נושא טעון שיפור אצל כמה נפשות יקרות שאני מכירה מקרוב (לא נזכיר את שמן), חלקן ממש ממש מקרוב… מה מקרוב, מבפנים ממש… המשך »