אתמול פגשתי את פרסד, המורה ההודי שבדיוק לפני שנה נכחתי בסדנא בת שלושה ימים איתו, סדנא שלאחריה חלו תמורות מרחיקות לכת בחיי (לא בגלל הסדנא, רק מציינת עובדה כרונולוגית)
מאז הסדנא ההיא שמרנו על קשר אינטרנטי והנה אתמול הלכתי לפגוש בו.
הגם שנכחתי רק בשליש הראשון של השיחה, והייתי צריכה לתזז ולתמרן כדי להגיע לשם לזמן קצר – קרה מה שקורה לי המון עם היוגה, אני רואה אותה בכל מקום, בכל מצב, והבנתי די מייד למה לא ויתרתי לעצמי בשום אופן על הפגישה החלקית הזאת.
נושא הסדנאות שלו בביקורו הנוכחי הוא "ממש בטעות" love & devotion עם דגש מיוחד על האהבה והקבלה העצמית שהכל מתחיל ונגמר בה – נושא טעון שיפור אצל כמה נפשות יקרות שאני מכירה מקרוב (לא נזכיר את שמן), חלקן ממש ממש מקרוב… מה מקרוב, מבפנים ממש… המשך »

לפעמים, לא צריך יותר ממשפט אחד בספר שקוראים או בסרט שרואים, בשביל להבין למה הוא נקרה בדרכינו
אני לא מדברת כמובן על יצירות או מצבים מופתיים כאלה, שממלאים את חיינו במשמעות ונראים לנו כאילו מי שעומד מעלינו (או מצידינו או מתחתנו ) כיוון אותם היישר לידינו כדי לחולל בנו למידה או שינוי.
אני מדברת דווקא על הסיטואציות המינוריות, חסרות משקל או משמעות כביכול עבורנו, שכולנו נתקלים ועוברים דרכן יום יום, זוטות, רגעי שיעמום, דברים שאנחנו קןראים במקרה בעיתון ובספר, שברי תכנית טלביזיה "סתמית" שנפלנו עליה במקרה, בזיפזופ חולף ונתקענו, סרטים חסרי חשיבות שראינו, דברים שמצאנו עצמנו בוהים בהם ו"מבזבזים" עליהם את זמנינו – כאלה מן דברים, נשמע מוכר? המשך »

מי מאיתנו לא מכיר את התחושה הזו:
כל מתרגל יוגה, ולמעשה כל מי שמתרגל כל דרך לאורך זמן ובהתמדה, מכיר את ההרגשה, שבה הוא קם לתרגול היומי שלו עם כבדות גדולה שרובצת עליו.
כבדות בגוף, כבדות בלב, ובראש, כל כמה שניות עוברת המחשבה: "אולי בכל זאת נוותר.. נתרגל אחר כך, או מחר כך או כשהכבדות תעבור"
והוא מרגיש איך בכל שניה שעוברת הוא עומד על פרשת דרכים כל פעם מחדש ובוחר: לעזוב או לעשות. להיכנע או להילחם.

המשך »

שבת בבוקר, אני סוקרת את מדף הספרים בהתרגשות.
זה רגע היסטורי שבו סיימתי לעת עתה, פחות או יותר, את ערימת הספרים ששוכבת לצד המיטה שלי ואני בשלה ופנויה לקלוט ספר חדש אל חייקי.
אני עוברת על מדף ספרי היוגה ועיני נופלות על ספר דק שקיבלתי במתנה לפני שנה: be as you are – זו כותרתו, שמייד מעוררת בי משהו, כמיהה קמאית, וגורמת לי לשלוף אותו בלי לחשוב חצי פעם מהמדף.
זהו ספר על הוראתו של ראמאנה מהרישי, ואני פותחת אותו באקראי, כמו שאני נוהגת לעשות עם כל הספרים שאני עומדת לקרוא, כאילו לבחון אם יש בינינו כימיה טובה לפני שאני מתחייבת לחיי זוגיות,
וזה הקטע  שעליו נחות עיני:  the self

המשך »

"זה סיפור חיי בעת האחרונה.
המשפט הזה מוצא חן בעיני. הוא נשמע הגיוני יותר מאשר זה סיפור חיי, כי בין הלידה למוות ניתנים לנו החיים פעמים רבות:
חיי הילדות, חיי ההזדקנות, חיי הנדודים, חיי ההתמסדות, חיי אהבה, הורות, מבחנים לקיום הבטחותינו, חיי הכרה בהיותנו בני תמותה ובכמה מקרים בני מזל, חיים שבהם אנחנו עושים משהו בעקבות ההבנה הזאת."

(מיץ' אלבום מתוך "אם רק נאמין") המשך »

הפעם, לכבוד הוא לי להביא לכאן דברים של אישה מופלאה ודמות מפתח בחיי, שדרכנו שלובות זו בזו שנים ארוכות – מורתי ואימי הרוחנית.
בכתבה שכתבה למעריב, היא מתארת קרב פילוסופי עקוב מאגו שמתנהל בימים אלה, בעולם היוגה – כן, אותו עולם היוגה ששם לו את מיתון האגו כנר לרגליו
לא… לא מדובר בקורוקשיטרה, שדה הקרב המיתולוגי מהבהגווד גיטא, אבל אולי על פי זה האחרון המתואר בכתבה, אפשר להבין עד כמה דגול ונצחי הטקסט ההוא העתיק, בהבנתו את נפש האדם ובתיאורו המדוייק את מאבקו הנצחי של האגו על כל שלוחותיו, בכל מה שמאיים עליו.

הפעם הגאווה שלי היא כפולה, כי את הצילומים בכתבה, היה לי הכבוד לצלם.
אז הנה היא הכתבה המלאה: הקרב על היוגה מאת יעל זיו

ותודה גדולה ליעל, שמלווה אותי בנחישות וברוך כל השנים האלו.
תודה על ההשראה הבלתי נדלית שאת מהווה

ובכן…
זה זמן לא כתבתי כאן, וזה לא שחלילה נכנסתי לסמאדהי עמוק והתאחדתי ישירות עם התודעה הקוסמית – לא חלילה, הראש שלי עמוס כתמיד במחשבות ושברי פוסטים ורעיונות גולמיים ומגושמים מכאן ועד מיקרונזיה.
אבל כמו תמיד איתי, כשיש רעיון חדש שמתבשל במוחי, על אחת כמה וכמה אם הוא קשור לתחום שאני עוסקת בו, אין מצב שהוא יצא החוצה מתוך המערכת שלי אלמלא עשיתי עבודת דוקטורט עליו, חקרתי, טחנתי, קראתי, עיבדתי ובדקתי היטב שכל מילה שכתובה שם היא אמת צרופה.
וכך, בזמן שהבלוג ואתם קוראיי הנאמנים נשארים מיותמים, אני יושבת פה עם ערימות של ספרים, ועשרות פתקים שעליהם משורבטים שברי רעיונות מותחלים וקטועים שלא מתקדמים לשום מקום. המשך »

בפוסט שפירסמתי אתמול, כתבתי:
וכמו שקורה לי הרבה בחיים, כשמשהו נמצא בעיצומו של תהליך לימוד והפנמה, הוא מהדהד בכל מקום, קופץ מכל פינה – מבהיר לי, שעכשיו הוא על הפרק ואין לי מוצא מלתת לו לחלחל בחיי.
אז האנקדוטה שרציתי לספר היום, היא סוג של המשך ישיר לתופעה הזאת שתמיד מפליאה אותי ונותנת לי מן חוויה כזאת בלתי אמצעית ומאוד מוחשית לתחושת האחדות שבד"כ נחווית כערטילאית ומופשטת. המשך »

השבוע הייתי בסדנא שהעביר מורה הודי שבא לארץ.
לא התעלפתי מהתלהבות ממנה, אבל מה שמאחד לרוב בין כל המורים ההודים שפגשתי, הוא הידע התיאורטי העמוק שלהם, הבקיאות הרחבה בטקסטים של היוגה ויכולת ההפשטה הנפלאה לדון בסוגיות עמוקות, כמי שגדלו לרוב מגיל אפס בתוך תרבות שמקדשת בחיי היומיום שלה את ההתבוננות פנימה וחקר הנפש והתודעה.
כך שמתוך סדנא שלמה, החלקים בהם דיברנו על החיים ועל היוגה (הלו הם הנושאים שכ"כ מעסיקים אותי עד שנאלצתי להקים בשבילם בלוג ) היו אלה שהותירו בי רושם חזק. המשך »

אין מה לומר, שעור יוגה הוא ללא ספק פעמים רבות שעור לחיים.
שכן, מה שאנחנו עוברים על מזרן היוגה הוא מיקרוקוסמוס מדוייק של העולם הגדול ומה שאנחנו עוברים בו, והאימון יספק לנו תמיד, הזדמנויות לבחון את האופן שבו אנחנו מתמודדים עם סיטואציות שונות בחיים.
וכשאנחנו לומדים עם הזמן לחדד את הראיה ואת הקשב שלנו, אנחנו מתחילים להבין לתדהמתינו שהאופן שבו אנחנו מגיבים על המזרן, זהה לדרך ההתמודדות שלנו בחיים: האופן שבו אנחנו מתמודדים עם כאב, עם מאמץ, עם הקושי להרפות ולשחרר, האופן שבו אנחנו מגיבים לכישלון או להצלחה, מה אנחנו עושים כשאנחנו מתוסכלים, או כשנפשנו סוערת, מה קורה לנו כשאנחנו חשים קינאה במישהו אחר שמצליח לעשות משהו טוב יותר מאיתנו – כשלומדים להתבונן, מבחינים שהאנלוגיה בין תרגול היוגה ה"תמים" שלנו ובין החיים שלנו מדוייקת עד כדי מבוכה. המשך »