לפעמים, לא צריך יותר ממשפט אחד בספר שקוראים או בסרט שרואים, בשביל להבין למה הוא נקרה בדרכינו
אני לא מדברת כמובן על יצירות או מצבים מופתיים כאלה, שממלאים את חיינו במשמעות ונראים לנו כאילו מי שעומד מעלינו (או מצידינו או מתחתנו ) כיוון אותם היישר לידינו כדי לחולל בנו למידה או שינוי.
אני מדברת דווקא על הסיטואציות המינוריות, חסרות משקל או משמעות כביכול עבורנו, שכולנו נתקלים ועוברים דרכן יום יום, זוטות, רגעי שיעמום, דברים שאנחנו קןראים במקרה בעיתון ובספר, שברי תכנית טלביזיה "סתמית" שנפלנו עליה במקרה, בזיפזופ חולף ונתקענו, סרטים חסרי חשיבות שראינו, דברים שמצאנו עצמנו בוהים בהם ו"מבזבזים" עליהם את זמנינו – כאלה מן דברים, נשמע מוכר? המשך »

מי מאיתנו לא מכיר את התחושה הזו:
כל מתרגל יוגה, ולמעשה כל מי שמתרגל כל דרך לאורך זמן ובהתמדה, מכיר את ההרגשה, שבה הוא קם לתרגול היומי שלו עם כבדות גדולה שרובצת עליו.
כבדות בגוף, כבדות בלב, ובראש, כל כמה שניות עוברת המחשבה: "אולי בכל זאת נוותר.. נתרגל אחר כך, או מחר כך או כשהכבדות תעבור"
והוא מרגיש איך בכל שניה שעוברת הוא עומד על פרשת דרכים כל פעם מחדש ובוחר: לעזוב או לעשות. להיכנע או להילחם.

המשך »

שבת בבוקר, אני סוקרת את מדף הספרים בהתרגשות.
זה רגע היסטורי שבו סיימתי לעת עתה, פחות או יותר, את ערימת הספרים ששוכבת לצד המיטה שלי ואני בשלה ופנויה לקלוט ספר חדש אל חייקי.
אני עוברת על מדף ספרי היוגה ועיני נופלות על ספר דק שקיבלתי במתנה לפני שנה: be as you are – זו כותרתו, שמייד מעוררת בי משהו, כמיהה קמאית, וגורמת לי לשלוף אותו בלי לחשוב חצי פעם מהמדף.
זהו ספר על הוראתו של ראמאנה מהרישי, ואני פותחת אותו באקראי, כמו שאני נוהגת לעשות עם כל הספרים שאני עומדת לקרוא, כאילו לבחון אם יש בינינו כימיה טובה לפני שאני מתחייבת לחיי זוגיות,
וזה הקטע  שעליו נחות עיני:  the self

המשך »

"זה סיפור חיי בעת האחרונה.
המשפט הזה מוצא חן בעיני. הוא נשמע הגיוני יותר מאשר זה סיפור חיי, כי בין הלידה למוות ניתנים לנו החיים פעמים רבות:
חיי הילדות, חיי ההזדקנות, חיי הנדודים, חיי ההתמסדות, חיי אהבה, הורות, מבחנים לקיום הבטחותינו, חיי הכרה בהיותנו בני תמותה ובכמה מקרים בני מזל, חיים שבהם אנחנו עושים משהו בעקבות ההבנה הזאת."

(מיץ' אלבום מתוך "אם רק נאמין") המשך »

הפעם, לכבוד הוא לי להביא לכאן דברים של אישה מופלאה ודמות מפתח בחיי, שדרכנו שלובות זו בזו שנים ארוכות – מורתי ואימי הרוחנית.
בכתבה שכתבה למעריב, היא מתארת קרב פילוסופי עקוב מאגו שמתנהל בימים אלה, בעולם היוגה – כן, אותו עולם היוגה ששם לו את מיתון האגו כנר לרגליו
לא… לא מדובר בקורוקשיטרה, שדה הקרב המיתולוגי מהבהגווד גיטא, אבל אולי על פי זה האחרון המתואר בכתבה, אפשר להבין עד כמה דגול ונצחי הטקסט ההוא העתיק, בהבנתו את נפש האדם ובתיאורו המדוייק את מאבקו הנצחי של האגו על כל שלוחותיו, בכל מה שמאיים עליו.

הפעם הגאווה שלי היא כפולה, כי את הצילומים בכתבה, היה לי הכבוד לצלם.
אז הנה היא הכתבה המלאה: הקרב על היוגה מאת יעל זיו

ותודה גדולה ליעל, שמלווה אותי בנחישות וברוך כל השנים האלו.
תודה על ההשראה הבלתי נדלית שאת מהווה