חשמלית ושמה נפילה

18 במאי, 2009 מאת ליאת

חתיכת נושא שדחוף לי לכתוב עליו הוא פחד.
אני מפחדת, שלא נאמר פחדנית. כן, אנחנו כן נאמר. אני פחדנית.
אני מפחדת כמעט מהכל, מפחדת ליפול, מפחדת לקום, מפחדת מכישלון, מפחדת מהצלחה, מפחדת מסוטים, מאנשים רעים, מפחדת שדברים רעים יקרו ליקיריי, מפחדת להישאר לבד (לא מעצם השהות לבד אלא שדברים רעים יקרו לי כשאהיה לבדי), מפחדת להיות חסרת אונים, מפחדת מתחושת הפחד עצמה.
נראה לי שהבהרתי את עצמי….

פחד בלתי נשלט

בכל מקרה, אני חווה עכשיו את הפחד הזה גם בתרגול שלי כשאני מנסה לבצע תנוחות שקשורות בשיווי משקל של הגוף כשהוא הפוך. כמו למשל ירידה לגשר מעמידת ראש (ויפריטה דנדאנסנה), או ירידה לגשר מפינצו' מיוראסאנה (עמידת אמות) וכ'. לא משנה כמה אני מתאמנת, כמה הגוף שלי חם ומוכן לתנוחה, כשאני עולה לעמידת ראש ומתחילה לכופף ברכיים כדי לרדת למטה, אני נתקפת פחד נוראי.

לא חשוב אם שני אנשים נוספים מחזיקים אותי (לפעמים זה אפילו מפחיד אותי יותר כי זה מוציא אותי לגמרי מהאיזון העצמי), לא חשוב אם המורה שלי בעצמה מחזיקה.

יש בי פחד בלתי נשלט ליפול, ואין לי יכולת אמיתית לבטוח ולהאמין שבאמת באמת יהיה בסדר. (את הפחד ליפול לא אני המצאתי וכבר דובר עליו רבות, רק חשבתי שבשלב זה של האימון שלי, זו לא תהיה עכבה כזו גדולה, הרי להיות הפוכה אין לי שום בעיה, אבל לרדת משם עד למטה, כבר סיפור אחר).

וכך כבר יותר משנתיים אני מתרגלת לפעמים אימונים כ"כ אינטנסיביים ופותחים את הגב העליון וכשמגיע הרגע להתהפך ולרדת לגשר אני נעצרת.

אחת לכמה זמן מנסה שוב עם תמיכה ועזרה אבל נמלכת בדעתי ועוצרת. והפחד הזה מעצבן אותי, מגביל אותי, תוקע אותי.

מטריף אותי הכלא הזה שמונע ממני להיות חופשיה לעשות את מה שאני לגמרי מסוגלת מבחינה פיסית. אז ברור, אני מזכירה לעצמי מפעם לפעם, להרגע, לשחרר – אי השתוקקות אמרנו, לא להאבק, להבין שאני עוד לא בשלה ולהאמין שיום יבוא ואתגבר גם על הפחד הזה (ועל כל השאר) אבל לאחרונה אני מרגישה שאי אפשר לדחות את זה יותר.

אני קמה בבוקר עם דבר אחד בראש: לרדת לגשר מעמידת ראש. לא קפה, לא פיפי, רק זה.

כשאני שותה בכל זאת את הקפה של הבוקר, אני אומרת לעצמי: אולי תרדי מזה, תורידי לחץ, אל תתני לאגו שלך שרוצה לסמן על זה וי להוביל, אבל משהו אומר לי שהפעם זו לא התעקשות, שהפעם הגיע הזמן לעבור דרך הפחד הזה ולטפל בו.

אם חייבים אז חייבים

אז היום בבוקר קמתי וכהרגלי מייד אחרי הקפה ניגשתי כמידי בוקר לעבודה. ישבתי למדיטציה, תרגלתי פראניאמה והופ התחלתי לחמם את הגוף, את עמוד השדרה, את המפרקים את השרירים, עד שהגעתי למצב שעמוד השדרה שלי הרגיש כמו חמאה ובית החזה שלי הרגיש כמו בלון הליום שרוצה לעוף למעלה ולהתנתק מהגוף ואז ניגשתי אל מלאכת הקודש שלי: לחסל את הפחד. חיסול גורלי

עליתי, ירדתי, ושוב עליתי, עם הקיר, בלי הקיר, התרחקתי מהקיר, התקרבתי, הכנתי מאחורי ערמה של שמיכות וכריות שיגרמו לי להרגיש בטוחה במידה ואפול על הגב ו…. וכלום. לא מסוגלת. הפחד משתק. הגוף כ"כ רוצה, כ"כ מוכן, הראש לא נותן.

ואז הגיעה השעה לנסוע להורי (המדהימים, האהובים, האמיצים) לשעור היוגה הקבוע שאני מעבירה להם כבר 4 שנים.

בדרך לשם במכונית החלטתי שאני הולכת לגייס את אמא שלי (שאיתה אני עוברת בשנתיים האחרונות התחזקות והעמקה מופלאה של הקשר בינינו) לעזרה.

מייד כשהגעתי, אמרתי לה: אמא אני צריכה ממך עזרה. וכשבישרתי לה מה היא צריכה לעשות, היא שאלה: "ואי אפשר בלי? את חייבת לעשות את זה?" הנהנתי בראש והיא אמרה: "טוב, אם חייבים אז חייבים"

אחרי שהסברתי לה, איך היא צריכה לעמוד ואיפה היא צריכה לתמוך, היא הסתכלה עלי ואמרה: " יהיה בסדר, אמא שלך הולכת לעזור לך " וכך התחלנו, עליתי, נתקפתי פחד, ירדתי, עליתי, נבהלתי, נפלתי (באחת הנפילות, נתתי לה מן ברכיה שעיקמה לה את המשקפיים, אבל מה לא עושים בשביל הילדים שלך), ושוב, היא מחזיקה ומעודדת אותי, אני יוצאת משיווי משקל וחוזרת, עד שהחלטנו לעזוב את זה קצת ולהתפנות לשעור שלהם שלשמו הגעתי.

צעד קטן לאדם

אחרי שנגמר השעור, ולפני שהחזרנו את הסלון לקדמותו, פרשנו את המזרון שלי לאורך השטיח, הסתכלנו אחת על השניה ובלי מילים ניגשנו שוב למלאכה.

אבא שלי תפס את מקומו על הספה וזרק הנחיות כמו: תבואי מהצד השני, תחזיקי יותר גבוה, תעבירי משקל לצד ההוא, אני עליתי על הראש ואמא שלי האלופה במיומנות שאין לי מושג איפה פיתחה החזיקה ביד בוטחת את הגב התחתון שלי כשאני מורידה לאט לאט שתי רגליים אל עבר המזרון לקריאות עידוד משניהם: "תמשיכי, תמשיכי, את שם, עוד קצת" ו…. הופ. אני שם. עומדת לי בויפאריטה דנדאסנה, החזה פתוח, ובמהופך אני רואה את ההורים שלי מוחאים כפיים ומתחבקים בהתרגשות, תוך קריאות "עשינו את זה" נרגשות.

מה יש לומר….. זה היה רגע הזוי, ומצחיק ומגוחך בפאתוס שלו. זה היה רגע קסום.
ולפחות להיום התגברתי על פחד אחד מיני רבים, קטן ולא משמעותי בחשיבותו ויחד עם זאת גדול כ"כ עבורי. עוד צעד אחד רחוק מכלא הפחדים והמחשבות שלי, עוד צעד אחד אל עבר החופש.

נושאים: תרגול | 10 תגובות »

10 תגובות

  1. מאת חמור_אביר :

    איחולי, יפהפיה!
    איזה כיף לך שיש לך הורים כאלה תומכים (תרתי משמע)..
    כיף לקרוא אותך גם כאן…

    גם אני עסוק בהתמודדות עם הפחדים הקטנים האלה, ומאמין שכל אחד כזה שמתמודדים איתו הוא עוד ציון דרך חשוב בהתפתחות שלו, גם אם זה משו שנראה לכאורה טריויאלי…

    חיבוק :angel:

    ציטוט

  2. מאת ליאת :

    תודה חמוריקו!
    כיף שבאת גם לפה. כבוד גדול :smile:
    בעניין הפחדים הקטנים האלה… מה שמעניין שיש כ"כ הרבה מהם.
    ולפעמים הם כ"כ זעירים ופנימיים, אפילו יותר מהפחד ליפול שעל פניו נראה חיצוני וגס ומובן מאליו..
    לפעמים, אני מתמודדת עם הצד המודד, הלא מסתפק, שסובר שמה שיש לא מספיק, שיכול היה להיות "יותר יפה, יותר גבוה, יותר מהר, יותר חזק"
    שגם הוא מקורו בפחד… ואין מה לומר, לפעמים חוסר הסיפוק הזה דוחף קדימה ומביא להתקדם למקומות חדשים ולמצוא כוחות שלא חשבנו שיש ולפעמים הוא בא בדמות רגשות אשמה ואלה.. לא מביאות איתן שומדבר מקדם.
    בינתיים לא נותר אלא להסתכל בזה ולראות, שעכשיו זה ככה, וגם זה זמני, ולא אני..
    ולגבי ההורים שלי, אכן, תזכורת הולמת נאה עבורי – אכן זכיה בפיס.
    :smile:

    ציטוט

  3. מאת קן לציפור :

    הי ליאת, כל הכבוד שעברת את הגשר… :thumbsup: תרתי משמע…
    פחדים… כן, אין מה לעשות, הם שם, איך שלא יהיה.
    קוראת אותך גם פה.
    וגם אותך נעים לפגוש פה חמוריקו.

    ציטוט

  4. מאת אלמוג :

    קראתי את זה שוב, וזה יפה ומרגש כמו בפעם הראשונה.
    (דוקא כתבתי לא בניק של באופן, הא! :dizzy: )

    ציטוט

  5. מאת אלמוג :

    (כלומר: הא! :devil: באמת נראה לי מוזר שקוראים לו dizzy)

    ציטוט

  6. מאת ליאת :

    בהחלט הא! :batman:
    חברים וחברות, עם ניק ובלעדיו. טוב שאתם פה.
    למרות הסוף האופטימי של הפוסט הזה (אני והגשר מעמידת ראש שלי, פוסעים שלובי זרוע אל השקיעה), אני עדיין לא ממהרת לצעוד ישירות אל רוב הפחדים שלי.
    וכמו שאמרת, קן לציפור, הפחדים הם פשוט שם. וצריך לקבל אותם. ואני חושבת שהמחסום האמיתי הוא לא באמת הפחד אלא אי המוכנות פשוט לחוות אותו. להגיד לעצמי: "אוקיי, אני פוחדת. זה בסדר, אני יכולה להכיל את זה קצת. אז עכשיו אני פוחדת. אח"כ אני אהיה משהו אחר".
    בד"כ המוכנות לפגוש אותם, ולתת להם רשות להיחוות, היא זו שמביאה את קפיצת המדרגה קדימה.
    או כמו שאומר ניטיאננדה (המורה הצעיר שגיליתי מהפוסט "לפתוח את הדלת עם מפתח"): להיות פשוט זה אומר לקבל את עצמך עם כל תכונות שלך, ואם אתה לא מסוגל, לפחות תקבל את זה שאתה לא מסוגל לקבל את עצמך… :ninja:

    ציטוט

  7. מאת רונית :

    ליאת: להיות פשוט זה אומר לקבל את עצמך עם כל תכונות שלך, ואם אתה לא מסוגל, לפחות תקבל את זה שאתה לא מסוגל לקבל את עצמך…

    :thumbup: (טוב, אני מודה, קשה לי עם הפרצופים האלה. אני צריכה להתרגל. איפה היה כתוב על הקושי להתמודד עם שינויים?
    :silly: )

    ציטוט

  8. מאת רונית :

    אוי, התכוונתי לצטט רק חלק קטן מהקטע (שורה וחצי אחרונות) ויצא לי כל הקטע?
    איך מתקנים?
    (פדיחות, מרגישה כאילו שפכתי כוס מיץ פטל על הפרקט החדש…)

    ציטוט

  9. מאת ליאת :

    חמודה שלי :happy:
    בסדר התיקון?
    הלוואי ותבואי כל יום לשפוך מיץ על הפרקט כאן!
    שמחה למצוא כאן כל סימן ממך :flrb:

    ציטוט

  10. מאת רונית :

    מצויין התיקון, תודה :smile:

    ציטוט

תגובה:

:alien: :angel: :angry: :blink: :blush: :cheerful: :cool: :cwy: :devil: :dizzy: :ermm: :smartass: :getlost: :biggrin: :happy: :heart: :kissing: :lol: :ninja: :pinch: :pouty: :sad: :shocked: :sick: :sideways: :silly: :sleeping: :smile: :tongue: :unsure: :w00t: :wassat: :whistle: :wink: :wub: :batman: :trbn: :chinese: :eek: :thumbup: :thumbsup: :flry: :flrr: :flrb: :flrw: :cocktail: :icecream: :hug: :bred: :bgrey: :byellow: :starred: :stargrey: :staryellow: :yoga1: :yoga2: :yoga3: :yoga4: :yoga5: :yoga6:

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועשויה לעכב את תגובתך. אם התגובה אינה מופיעה, צריך פשוט להמתין מעט.



סדנת יסודות המדיטציה ברעננה

חיפוש באתר






פוסטים אחרונים

סרטונים

צילומים

קישורים

נושאים

ארכיון

תגים

4 עיוורים ופיל, U2, אגו, אהבה, אהימסה, אומללות, אושר קיומי, אטמן, אי היצמדות, אי השתוקקות, איזון, אלה רק החיים, אלוהים, אלכימיה, אמונה, אמנות, אננדה יוגה, אננדה יוגה ברעננה, אנשים לחוצים, ארג'ונה, ארתור, אשליה, בדיוק מה שאני רוצה, בומביי, בייתי, ביקורתיות, בלונים, בקאסנות, בת הטוחן, גאווה, גאולה, גבולות, גורו, גורמי הסבל, גלות, גם וגם, גשר, דיוק פנימי, דיכאון, דליפה אנרגטית, האופנישדות, האוקינוס האטלנטי, הארה, הבהגווד גיטא, הבחנה מבדלת, הגיבן מנורטדם, הודו, הוודות, היוגה סוטרות לפטנג'לי, הכרת תודה, המהבהארטה, המיתולוגיה ההודית, המעשה הנכון, הנסיכה ממונקו, הנשמות הטובות, הסוטרות של שיבא, הסתפקות במועט, הפחתת מתחים, הקרב הפנימי, הרפיה, השראה, התודעה הקוסמית, התחדשות, התחלות, התמודדות עם לחץ, התמודדות עם מוות, התמודדות עם פחד, התקף חרדה, חום, חופש, חורף, חיבור פנימי, חיזוק מערכת החיסון, חיזוק קרקעית האגן, חיים אינטנסיביים, חיי נצח, חיפוש רוחני, חירות, טמפל גרנדין, טנטרה, טפס, טרנספורמציה, יבשה באופק, ידיעה, יוגה, יוגה באיזור השרון, יוגה ברעננה, יוגה ומדיטציה באיזור השרון, יוגה ומדיטציה בשרון, יוגה לאחר לידה, יוגה למתחילים ולמתקדמים, יוגה לנשים בהריון, ימים קשים, יציבות, יציבות פנימית, יצירת מציאות, כאב, כאבי גב, כאבי גב עליון, כאבי גב תחתון, כבדות, כניעה, להוציא את הכלב, להיות מאושרת, להרגיש בבית, להתחיל ולהמשיך, ליאת מנדל יוגה ברעננה, לפתוח את הדלת, לצאת אל היער, מדיטציה, מהות, מודעות, מולה בנדהה, מוסיקה, מורה מחליפה, מחבואים, מחסום יצירתי, מכתב פתיחה, מסירות, מסרים בבקבוק, מרחב פנימי, מרלין, מתח, מתיחות רגליים, נוכחות, נינוחות, ניקוי רעלים, ניקיון פנימי, נסים, נפילה, נשימה, נשימות מקררות, נשמה, סדנאות יוגה, סופים, סטודיו ליוגה ברעננה, סיבולת לב ריאה, סמאדהי, סערות, סרטוני וידאו, סרט מצוייר, עלובי החיים, עמוד שדרה, עמידת ראש, פחד, פירות העשיה, פיתולים, פליטת פה, פסח, פראניאמה, צ'אקרות, ציפיות, צלילות, צמדי ניגודים, צמחים נדירים, צעד אחד, קארמה, קבלה, קומפוזיציה, קוצב לב, קיץ, קסמים, קרישנה, קרקעית האגן, רגעי צלילות, שביעות רצון, שדים, שוויון נפש, שחרור גב תחתון, שחרור חגורת השכמות, שיווה, שיווי משקל, שיטות היוגה, שינה, שינוי, שלווה, שעורי יוגה, שעורי מדיטציה, שעור לחיים, שרי אריסון, שרירי בטן, שרירי הליבה, תאווה, תודעה, תירגול מתמיד, תכנית-על, תנודות מחשבה, תנוחת העץ, תרגול, תרגול בייתי, תרגול מדיטציה, תרגילים לגב התחתון, תרגילים לחימום הגוף

ציטוט נבחר

אם אתה לא יכול למצוא את האמת במקום בו אתה נמצא, איפה אתה מצפה למצוא אותה? — דוגן