מכתב פתיחה

מכתב פתיחה הוא תמיד הפוסט הקשה מכולם. קשה במיוחד עבורי.
יש אנשים שטובים בהתחלות, אח"כ אין להם מושג איך להמשיך. הם מתחילים בקול תרועה רמה ומכריזים על פתיחת ה- X, ואז לא יודעים לאן לפתח את זה כי הם ממחלקת הפתיחות, ופיתוח זה כבר לא ההתמחות שלהם.
לעומתם, יש את אנשי הסופים. כשצריך לשים נקודה בסוף משפט סיום, הם יודעים לקחת כל התחלה ואמצע, לקלוט מהם את התמצית, (גם אם אין להם מושג ירוק בנושא המדובר) ולכתוב מכתב סיכום מרגש עם סימני קריאה, ושורות מחץ הצופות אל העתיד. בברכת חג חירות שמח ופסח כשר.

ואני- אני בכלל בנאדם של אמצע. אני צריכה שמישהו יסדר לי את התבנית הכללית, את סיפור המסגרת ואני אמשיך משם לייצר את האמצע. למצוא קצוות של חוטים נרטיביים ולרקום מהם סיפורים ואנקדוטות, למלא את כל הפרטים הקטנים, לתת נפח ואופי למשהו, בלי התחלה ובלי סוף. רק שלא יתנו לי ליצור מאפס משהו, אני לא יזמית אני. ושלא יבקשו ממני לסכם. סיכומים וסגירות כאמור, זה לא אני. אני איומה בפרידות.
אני אדם של אמצע הדרך.

ובכל זאת, רצה הגורל ונולד הבלוג הזה. ואני אמא שלו, מההתחלה, אני אהיה אמא שלו לאורך הדרך שלו, אני זו שאחמם אותו כדי שלא יהיה לא קר, אני זו שאשב לידו כשיהיה חולה, אתן נשיקה כשיקבל מכה ואשמח כשהוא יביא הביתה פסל בלתי מזוהה מהגן.
אין מה לומר, אני אמא שלו. ואין לי מנוס מלכתוב לו מכתב פתיחה.

הסיבה לכתיבת הבלוג הזה נעוצה במשימה שקיבלתי אי שם לפני כמה שנים.
הייתי תלמידה בקורס מורים ליוגה ואסיסטנטית של מורתי ודי בתחילת הקורס, כבר בתחילת השנה הראשונה, התבשרנו שבסוף הקורס נצטרך להגיש עבודת גמר.
נאמר לנו שהעבודה יכולה להיות בכל נושא שקשור ליוגה, ושהיא יכולה להיות מבוצעת בכל טכניקה שנרצה או נבחר. המורה שלי הכריזה שמצידה אנחנו יכולים לצייר, לשיר, לפסל, לרקוד אותה. כל דבר שיגרום לנו לנבור ולחקור בעולם היוגה, לשאול שאלות, לחפש תשובות, ליפול לתוך בורות ולטפס מהם למעלה ולו בלבד שבסוף נגיש אותו.
ומכיוון שאני באה מעולם הצילום, מייד הכרזתי שהעבודה שלי הולכת להיות פרויקט צילום.
וככה התחיל לו תהליך של צילום שנמשך שנים. שנים של תיעוד והקפאת רגעים. רובם מבוימים או משוחזרים וחלקם תיעודיים. כולם מנסים לתפוס את החיבור הזה, את הרגעים בהם היוגה מחוללת שינוי בשגרה, את הרגעים בהם השגרה מחוללת שינוי ביוגה, את הקשר הזה בין היוגה לבין החיים.

חברים וקולגות, הורים, משפחה, תלמידים, כלבים וחתולים, כולם גויסו לפרויקט היוגה שלי, לפרויקט הצילום, לפרויקט החיים הזה.
במקביל, התחילו להצטבר מחשבות כתובות. מחשבות שישבו וחיכו למשהו שיקרה, חיכו להתלכד לכדי עבודה. לפעמים בעקבות צילומים, בעקבות אירועים, בעקבות חוויות שעברתי, שיחות עם אנשים, רגעים של שפל שבהם לא ראיתי אור בקצה, ודקות של תקווה.
בינתיים עברו השנים, הספקתי לסיים את קורס המורים, אני מלמדת בבית הספר ליוגה שבו התחלתי ללמוד, בקבוצות משלי ובאופן פרטי. את העבודה עוד לא הגשתי, אבל בשעה טובה, הבלוג הזה, נולד.

אז איך מתחילים בלוג?
אולי בלומר תודה קודם כל.
תודה שניתנה לי הזכות לשנות את חיי.
תודה למה שהציל אותי מבירא עמיקתא לפני שנים
תודה לאותו אחד שמביא אותי לפעמים לאיגרא רמה
תודה על הכוח שניתן לי יום יום לבחור להיות אדם מתבונן (גם אם לא כל יום אני מנצלת את הזכות הזו)
תודה למורה האגדית שלי שמלווה אותי בעיקשות וברוך שנים, ולכל שאר המורים והשעורים שאני פוגשת בדרך
תודה ל- נ', שבסבלנות, חכמה ואהבה זממה, תכננה, הקימה וליוותה את האתר הזה.
תודה להורי המופלאים שהביאוני עד לאן שהביאוני
ותודה לאלוהיי שהביאני עד הלום