שני יסודות

במרחק כמה פוסטים מכאן, כאשר פירסמתי את אני הוא לא אני של חואן רמון חימנס, נשאלתי באחת התגובות, איפה אני נתקלת בדברים מסוג זה, ובתגובה לא ממש ידעתי מה לענות, ואמרתי שהם פשוט נופלים עלי, באים אלי, נוחתים ישר אל תוך ידיי.
מאוד יכול להיות שדווקא בגלל שאני לא מחפשת אותם ולא נעולה על למצוא, ויחד עם זאת פתוחה לקלוט, קל לי יותר להיתקל בהם, כי אין בי שום תחושת צמצום למשהו מסויים ואיכשהו דווקא בגלל זה, אותו הדבר שאני מחפשת, מופיע בכל מקום.

אז הפעם אני רוצה להביא לכאן שיר נפלא של זלדה, שממש, אבל ממש באופן מילולי נחת אל חיקי.
כאשר חברתי הקסומה עינת, פנתה אלי ישירות ואמרה: "יש לי שיר בשבילך", והניחה על ברכיי, בין כפות ידיי – אני לא חושבת שיש הגדרה מדוייקת ומילולית יותר למשפט הדברים מגיעים אלי

הלהבה אומרת לברוש
כאשר אני רואה
כמה אתה שאנן
כמה עוטה גאון
משהו בתוכי משתולל
איך אפשר לעבור את החיים
הנוראים האלה
בלי שמץ של טרוף
בלי שמץ של דמיון
בלי שמץ של חירות
בגאווה עתיקה וקודרת.
לו יכולתי הייתי שורפת
את הממסד
ששמו תקופות השנה
ואת התלות הארורה שלך
באדמה, באויר,בשמש, במטר ובטל
הברוש שותק,
הוא יודע שיש בו טרוף
שיש בו חירות
שיש בו דמיון
שיש בו רוחניות
אך השלהבת לא תבין
השלהבת לא תאמין

מתוך קובץ שירי זלדה "שנבדלו מכל מרחק", 1984