להשאיר

12,176 תגובות

1. מאת איב דלון :
   26 בדצמבר, 2010 בשעה 13:52

   שיר יפה… תודה (:

   אגב, אותו שלמה טנאי היה איש רב מעללים: בראשית שנות הארבעים יזם וערך, יחד עם משה שמיר, את כתב העת "ילקוט הרעים", ופרסם בו כמה משיריו. בשנת 1947 הופיע ספר שיריו הראשון "פגישת האוהבים" עם ציורי תרצה טנאי אשתו.

   משנת 1944 היה חבר מערכת "הארץ" שבו עבד לסירוגין עד 1966. היה עורך העיתון "במחנה", בשנת 1954 היה עורך השבועון לילדים "דבר לילדים". בשנת 1956 היה עורכו של השבועון "רימון", שהוקם על-מנת להתחרות בשבועון "העולם הזה" ונסגר כעבור חודשים מעטים. החל מ-1967 היה עובד המרכז לתרבות ולחינוך של ההסתדרות. מעבר לכך תרגם רבים משיריו וכתביו של המשורר היהודי-גרמני היינריך היינה.

   היה חבר בוועדת העשור להקמת המדינה, ואז הגה ויזם את רעיון שבוע הספר העברי שנערך לראשונה ב-1959. יו"ר הדירקטוריון של אקו"ם מספטמבר 1973 עד ינואר 1998.

   בשנת 1972 זכה בפרס קוגל על ספר שיריו "ניחושים". בשנת 1976 זכה בפרס מרים טלפיר על ספר שיריו "רגלי המבשר". בשנת 1985 זכה בפרס ביאליק על מפעלו בשירה, ובשנת 1999 זכה בפרס אקו"ם למפעל חיים לספרות.

   נפטר בתל אביב בשנת 2000.

   אלה היו 60 שניות על-

   :flrw:

2. מאת ליאת :
   26 בדצמבר, 2010 בשעה 14:04

   פףףףף
   תודה מיסייה דלון… הייתי צריכה לדעת שאם מישהו ירים את הכפפה, זה יהיה אתה.
   אכן היה איש רב מעללים, סיפורים ושירים וטוב שהבאת את המידע הזה לכאן.
   נשמח תמיד לקבלת מידע חיוני על גדולי הדור כגון: א.ד.גורדון, יואל משה סלומון, אברהם שלונסקי ועוד :smartass:

3. מאת יעל צ :
   26 בדצמבר, 2010 בשעה 14:42

   תודה. אני לוקחת מהשיר את הניסיון לחיות את החיים בלי החפירה המתמדת(אפרופו השורשים של העץ….) הזאת שבעצם לאן היא מובילה אותנו?

4. מאת ליאת :
   26 בדצמבר, 2010 בשעה 16:02

   אני מסכימה יעל, שזה אכן ניסיון ראוי לחיותו…
   ולאן מובילה אותנו החפירה המתמדת? כשהיא יוצאת מפרופורציות, וודאי להחמצה גדולה…
   איפשהו באמצע, היא מובילה לכמה פנינים ולהתנפלות על שירים תמימים שתלויים על קירות בתי קפה :sideways:
   בסופו של דבר, אני מניחה שאני אמשיך להיות מהחופרים, כזו אני :unsure: אבל חשוב לי לקבל טפטופים שכאלה, כדי לזכור לדעת גם להרפות.

5. מאת חמורiציוס the פירסט :
   26 בדצמבר, 2010 בשעה 19:17

   אכן, אכן..בתור אחד שמנסה תמיד להבין את האנשים, לרדת לעומקם וחקור צפונותיהם, אני חייב להכיר ביופיו של השיר…

   תודה…ותודה גם לאלן דלון על השישים שניות.
   :trbn:

6. מאת קן לציפור :
   26 בדצמבר, 2010 בשעה 22:22

   נהדר. תודה :flrb:

7. מאת נורית :
   26 בדצמבר, 2010 בשעה 23:18

   שיר מקסים. אני מאוד עסוקה בנושא החפירות בימים האחרונים, ממש 'מלחמת חפירות' :dizzy: ואני חושבת שכמו בהמון דברים, אם זה לא עמוק מספיק זה לא אפקטיבי ואם זה עמוק מדי זה כואב ויכול אפילו לפצוע ונקודת האמצע היא לעולם נכספת וחמקמקה. :heart:

8. מאת ליאת :
   26 בדצמבר, 2010 בשעה 23:54

   תודה יקיריי ויקירותיי
   נורק'ה, את כל כך צודקת (ולא שזה מפתיע):

   נורית: ונקודת האמצע היא לעולם נכספת וחמקמקה

   :heart:

9. מאת מיצי לא החתולה :
   28 בדצמבר, 2010 בשעה 20:08

   מהשירים המדהימים והחכמים (רק למביני דבר…)
   שנתקלתי בהם ,רק אני לא הייתי מספיק בעלת תושיה
   לרשום לי אותו על פתק באותו יום כשסעדתי את ליבי ב"פועה" וכעת אני מאושרת להזכר בו.
   איזה יופי!
   אביאסה וייראגייה ועוד עולם ומלואו…
   ועל כך תודה לך דובשי.נשיקות

10. מאת מיצי לא החתולה :
    28 בדצמבר, 2010 בשעה 20:48

    סליחה על שגיאת הכתיב

11. מאת ליאת :
    28 בדצמבר, 2010 בשעה 23:04

    מיצי יקרה,
    תודה על התגובה, ובכל מקרה חזרתי אל פועה ממילא נזקפת לזכותך – אז הא לך – איזון: את מגלה תגליות, ואני כאן בשביל לרשום אותן על פתק
    ובאשר לשגיאת הכתיב.. תוקנה ונעלמה כלא היתה
    נשיקות בחזרה :flrr:

12. מאת מיצי לא החתולה :
    29 בדצמבר, 2010 בשעה 14:55

    קסמים בכל פינה…נהדר!