כשפים חזקים
זמן רב נדרש לארתור הנער להעריך את העובדה שאומן בידי קוסם.
מרלין לקח אותו אל היער שעות ספורות לאחר לידתו, ורק כשחזר אל העולם, שנים אחר כך, הבין ארתור את המוזרות שמקורה בהתחברות עם קוסם.
"אם באמת פגשת את מרלין", היו אומרים לו (אלה שטרחו לחשוב שהנער לא סתם מטורף), "איזה כישופים הוא לימד אותך?"
"כישופים?" שאל ארתור.
"קסמים, לחשים, מילים מיוחדות שנותנות למרלין את כוחותיו", אמרו וחשבו שארתור כנראה מטומטם מאוד או שוגה מאוד באשליות
"מרלין לא לימד אותי מילים", אמר ארתור לאיטו, והמשיך להתחבט בשאלה.
"הוא אמר שלמילים יש כוח, שהן מחפות על סודות כמו דלתות ברצפה, המסתירות מעברים תת קרקעיים".
הסבר זה נשמע טוב, אבל שומעיו של ארתור עדיין לא היו מרוצים.
הם רצו לדעת איך באמת פעלו כשפיו של מרלין.
"כשהייתי ילד קטן", אמר ארתור, "אני זוכר שמרלין אמר לי: תאכל.
כשגדלתי קצת הוא אמר לי: לך.
ואם נשארתי ער עד שעה מאוחרת, הוא אמר: שכב לישון.
עד כמה שאני יכול לומר, אכלתי, הלכתי, וישנתי מאז ועד היום, כך שהכשפים האלה היו בוודאי חזקים, אתם לא חושבים?"
איש לא חשב כך.
הם הסתלקו ותהו בליבם אם הנער הטיפש הזה שאימץ סר אקטור יצלח למשהו בכלל.
דיפאק צ'ופרה מתוך דרכו של הקוסם
נושאים: תרגול | 1,101 תגובות »
31 באוקטובר, 2009 בשעה 18:16
:flrw:
תמיד אהבתי את המלך ארתור ואביריו…
את "דרכו של הקוסם" קיבלתי לפני הרבה זמן, ומעולם לא הצלחתי לקרוא עד הסוף.
מעניין, למה בחרת לכתוב דווקא את הקטע הזה?
31 באוקטובר, 2009 בשעה 18:56
מכיוון שאני עסוקה הרבה במילים.
בצליל שלהן, במשמעות, ובמה שנמצא ברווח שביניהן.
והקטע הזה מתאר נורא יפה כמה כוח יש למילה כבוראת מציאות.
ומוכיח שאין צורך לחפש לחשים נסתרים טעונים בכוחות על טבעיים.
המילים שאנחנו בוחרים למלל בהן את עולמינו, יוצרות בפשטות את המציאות שלנו. הן הכשפים היומיומיים שגורמים לחיינו להיות כפי שהם.
31 באוקטובר, 2009 בשעה 21:01
כבר דובר ובכל זאת אכתוב:
ויאמר אלוהים יהי אור ויהי אור.
לא פלא שהעולם נברא בכוח המילה. אולי זה קצת ילדותי לאמר העולם בכללותו, אבל לפחות העולם שאנחנו מכירים נולד במילה, האם אפשר לדמיין עצמנו אחרת?
כל מה שהאנושות בראה סביבנו תלוי בכוח המילים – הן החשיבה.
אני מסכימה עם הטיעון המרומז של ירון לונדון בתוכניתו: לונדון פינת בן יהודה : דלות השפה, מבטאת את דלות התרבות שסביבנו.
כן, מילים בוראות מציאות.
1 בנובמבר, 2009 בשעה 17:34
כמה פשוט ככה יפה,
אהבתי :flrr:
2 בנובמבר, 2009 בשעה 10:27
מספרים שארתור היה חתיך לא נורמלי, שגם ידע להכין בולונז מעולה. היו לא מעט נשים בריטיות קרירות שפשוט נמסו אחרי שנשנשו את הספגטי שלו… אולי גם זה חלק מהקסם שהנחיל לו מרלין.
2 בנובמבר, 2009 בשעה 10:40
אם מרלין אמר לו בשלב מסויים: "בשל ספגטי בולונז!" – זה בהחלט נחשב חלק מהמורשת :ninja:
3 בנובמבר, 2009 בשעה 17:15
אני לא יודע לגבי הבולונז, אבל הנה מאמר מעניין (עבור אלה שזה מעניין אותם, כמובן :blink: )
Blood, Sex and Violence at King Arthur's Court
http://www2.le.ac.uk/ebulletin/features/2000-2009/2009/07/nparticle.2009-07-28.0159876960
5 בנובמבר, 2009 בשעה 18:08
כן, יש דברים שפשוט אי אפשר להעלות על הדעת…
והם קורים בכל זאת. כמו זה:
http://www.youtube.com/watch?v=qLQCK3Hjg2E