אהבה מוזרה

זה לא חדש שהעיסוק שלי באהבה על כל גווניה ממלא חלק ניכר ממחשבותיי.
כתבתי לא מזמן על האהבה ככוח מגן ועל היכולת לחפש ולמצוא בכל אדם ובכל דבר את אותו ניצוץ טהור.
ובכן, המחשבות על הניצוץ הזה ממשיכות להטריד את מנוחתי כמעט כל יום.
ולמה אני אומרת להטריד? מכיוון שדווקא בימים קשים או ברגעים שבהם נראה שהחסד הזה איננו, נדמה לי שיש לי שליחות מיוחדת למצוא אותו, את הניצוץ הזה, את האהבה הזו שנמצאת במקומות הכי פחות צפויים. אהבה מוזרה.

סיפורנו הפעם מתרחש  בבוקרו של יום בשבוע שהפך להיות עמוס מאוד לאחרונה.
תחילתו, בשעור בוקר פרטי, בשעה מוקדמת מאוד. שעור לזוג אנשים מקסימים שגרים בבית חלומות (שלא נאמר אחוזת חלומות).
בכל אופן, מצאתי את עצמי בתחילתו של אותו יום על המזרון שלי, מלמדת יוגה, נותנת הנחיות, ובין תנוחה לתנוחה נודדת במחשבות אל רעיונות עגומים.
נדמה היה לי באותו בוקר מוקדם שהחיבור אל אותה אהבה פשוטה בתוכי נעלם.
בוודאי.. חשבתי לעצמי, יש את כל אותם האנשים שאני אוהבת, אבל באותו הבוקר נראה היה שאותו מקור פשוט של חדווה לאנשים, לטבע, לחיים לא קיים.
שכל חיוך הוא כבד ומאומץ, וכל ביטוי של חמלה מאולץ, וכל הידע שיושב לי בראש אודות האהבה, אודות האנשים שאוהבים אותי – כל הידע הזה נראה חסר תועלת לעומת התחושה שאין בי את היכולת לחוש אותה, את אותה אהבה. אהבה מוזרה.

השעור נגמר, אנחנו מגלגלים מזרונים, ושניה לפני שאני נפלטת החוצה אל הגינה הירוקה של בית החלומות וממנה אל העולם, נזכרת התלמידה שלי במפתיע: "רגע חכי!! את חייבת לקחת פירות!!"
היא מובילה אותי אל הול קטן ובו ארגזים עמוסים בפירות (זה נראה כמו בית אריזה קטן), ממלאת שקית עצומה באנונות, פומלות, קלמנטינות ודוחפת בפנים גם בקבוק שמן זית מבית הבד הפרטי של המשפחה (כן כן…!).
"זהו" היא אומרת לי בחיוך מרוצה, "עכשיו את יכולה ללכת" ופותחת את דלת היציאה.

אחרי שהודיתי לה כל עוד נפשי בי, נחפזתי משם כדי לא לאחר ליעד הבא שלי, אבל גם כדי שלא תספיק לראות את העיניים שלי מנצנצות בהתרגשות מפאת המחווה הפשוטה הזו של אהבה, של שקית מלאה בריחות, בצבעים של ירוק וכתום, בצורות עגולות גדולות וקטנות. ועל המשפט הזה בסיום השעור שבלעדיו כנראה שבאמת לא יכולתי ללכת…. אהבה מוזרה.

משם מיהרתי אל מרפאת השיניים לטיפול אצל השיננית.
אני אורחת קבע במקום הזה, כיוון שרק תחזוק שוטף של החניכיים שלי אחת לכמה חודשים, הוא זה שמציל אותי מניתוחי חניכיים חוזרים ונשנים, בשל נסגת חניכיים.
עד שהגעתי לשם, כבר הספיק ניחוח הפירות להישכח ממני והעגמומיות שבה לכסות אותי כמו שמיכה שקופה ובלתי נראית.
ישבתי שם, על כיסא ההמתנה ובהיתי לחלופין בשמיים האפורים ובמסך ה- LCD שמשדר בלופ שידורים מערוץ החיים הטובים.

ליד דלפק הקבלה, התרוצץ באי שקט בחור, בניסיון לברר משהו עם המזכירה, ואחרי כמה דקות הלך להמתין גם הוא בקצה אחר של החדר, ישוב על כסא המתנה ממש כמוני ומבטו מרצד בין מסך LCD וחלון עם שמיים אפורים הקרובים אליו.
מידי פעם מבטינו העגומים הצטלבו.

כפי שאמרתי, מכירים אותי במרפאה הזו כבר שנים, ורגע לפני שנכנסתי אל השיננית האהובה עלי (שכמובן כבר מכירה את כל סיפור חיי מרוב ביקורים תכופים :happy: ), ראה אותי מרחוק מומחה החניכיים, שמניתוחיו אני מתחמקת בעיקביות.
הוא עצמו, חובב צילום מושבע, ומהרגע ששמע שאני צלמת, היה מנצל כל מפגש בינינו לשאיבת פרטים טכניים אודות ציוד צילום (ולא חשוב כמה ארוך תור המטופלים מחוץ לחדרו).
בכל אופן, בבוקר הזה, הוא הבחין בי מרחוק, נחפז לעברי בהתלהבות וטרח להגיד לשיננית ולכל מי שהיה באיזור, שטיפוסים כמוני צריך להחזיק קצר ושהוא רוצה דיווח על כל חריגה בהתנהגותי.
זה רופא החניכיים שלי…, תהיתי לעצמי, הוא רואה אותי בערך אחת לשנה..
כמה מטופלים עוברים לו מתחת לידיים כל יום? מה גורם לו לרוץ אליי מהצד השני של המרפאה, בכזו חדווה ושמחה, ביום שכזה, שהפרצוף שלי בו נמוך יותר מים המלח…?

מהשיננית נפרדתי באותו הבוקר בחיבוק… כל כך מוזר חשבתי לעצמי…
ובעודי יושבת אצל המזכירה הראשית (שאמנם מכירה אותי שנים אבל בכל זאת יש לנו יחסי מטופלת -מזכירה), שמדווחת לי כמה עלה לי התענוג באותו היום, היא עוצרת באמצע המשפט ועיניה נפערות: "חכי!" היא אומרת לי, "אני רוצה לעשות לך הנחה! ואני רוצה לראות מי יעצור אותי!"
ושוב, הייתי צריכה להסתיר את העיניים הלחות, ממחוות קטנות של אהבה כלפיי… בלי שום סיבה, אהבה….כן…מוזרה. (תוך כדי שאני יושבת שם ומקבלת הנחה, עובר שוב הדוקטור לחניכיים לספר לי שקנה ניקון N90 ורוצה לדעת אם יש לי טיפים מיוחדים לתת לו)

צעדתי אל המעלית וכשנכנסתי לתוכה נסגרה מאחורי הדלת, אבל אחרי כמה שניות פתאום היא נפתחה שוב, והבחור העגום שחיכה בקצה השני של החדר נכנס גם הוא, עם לחי אחת נפוחה ומבט נבוך: "מוזר…" הוא אומר לי בחיוך נבוך ונוגע בלחי הנפוחה.
ואני הרגשתי איך החיוך שלי עולה מעצמו בלי שום מאמץ.. "מוזר מאוד…", אמרתי גם אני.

ולסיום, נראה לי מתבקש להביא לכאן יוצר שהשפיע רבות על נעוריי.
יוצר שביקר כאן בארץ ממש לפני שבוע, ש-20 השנה שעברו מאז ימי הזוהר שלו, עשו לו בעיניי רק טוב.

אהבה מוזרה

[yt]IeUbj_xpv7c[/yt]