שאלה של אמונה
החלון הירוק הזה מולי, נראה כמו ממקום אחר כשאני מבודדת אותו במחשבה מסביבתו הטבעית, ומסתכלת רק עליו.
בעצם כל דבר כך, מחובר, מרושת לעולם שסביבו ונפרד, קיים בפני עצמו.
כך יהיו חיי תמיד, וכל הארועים במהלכם: נפרדים, קיימים בפני עצמם ומחוברים לעבר, לנסיבות, להשתלשלות ארועים ואל העתיד: איזו דרך שפרוסה קדימה ולרוחב.
הכל טוב היום.
העננות הסתווית טובה. השמש שחומקת מידי פעם פנימה ומציפה את הכל, מזכירה שהיא שם גם כשנדמה שהיא לא.
ואם השמש בכבודה ובעצמה מתנהגת כך, העיקרון הזה חל לבטח על שאר הדברים בחיים שנמצאים שם, גם כשנדמה שהם לא.
מה שמפריד בין היכולת לדעת שהם שם גם כשלא רואים אותם, היא רק האמונה.
ההסתמכות על זה שאם כך קורה כל יום וכל קיץ, יש סיכוי סביר שכך יהיה בהמשך, הבנה ברורה שהיא שם – השמש.
מטבעי, אני מחפשת תשובות מדופלמת.
מחפשת תשובות כל הזמן, עורכת מדידות, משערת השערות, אבל אני מבינה יותר ויותר בשנים האחרונות, ששאלות - זה מה שאני צריכה לחפש. את השאלות הנכונות.
כשאני כותבת על זה עכשיו, אני נזכרת במשפט שקראתי פעם, שהאנשים הדגולים ביותר בעולם הם אלה שידעו לשאול שאלות גדולות.
חברה אהובה שאלה אותי לפני שבוע, מה השאלה שלי.
"איזו מהן?", שאלתי, הרי יש כל כך הרבה….
"לא לא…", הסבירה החברה, "ה-שאלה שלך, זו שאת צריכה עכשיו לשאול בכל פעם שאת מגיעה לצומת דרכים, לפינה חשוכה, למכשול. השאלה הגדולה שלך, זו שלא תמיד יש לה תשובה אחת ברורה".
אחרי שיחה בנושא, הגענו לעניין האמונה.
האמונה, שיש גורמים בתוכי שמחלישים אותה: שדואגים לקטרג ולומר שאם לא רואים את השמש, כנראה שהיא לא תשוב, שההנחה שהיא שם מופרכת לחלוטין, שזה שהיא המשיכה לזרוח לאורך ההיסטוריה לא אומר דבר על התנהגותה בעתיד
ויש גורמים בתוכי שמחזקים אותה: שרואים טוב מאוד את תנועת העננים, שזוכרים איך השמש התכסתה בעבר, שיודעים שהעננים האלה ממשיכים כל הזמן לנוע.
הגורמים שיודעים שכל הדברים בחיי, נפרדים ומחוברים בו זמנית, וממשיכים לנוע. יחד ולחוד.
ומה מחזק את האמונה שלי?
"זאת בדיוק השאלה שלך!", אמרה החברה החכמה שלי.
אני שואלת את השאלה הזאת היום, ונדמה לי שעצם השאלה שלה, מחזקת את האמונה שלי.
לדעת שהיא קיימת גם כשנדמה שהיא לא, גם כשמכסים אותה ערפילים, וגם כשנדמה שהיא נחלשת כל כך עד שלא מרגישים אותה בכלל.
האמת… גם כשאני שואלת, מה מחליש את האמונה שלי, אני מבינה שאני רק מעידה על קיומה, ובכך מאששת ומאשרת אותה. ואם היא יכולה להחלש, איזו הוכחה טובה מזו יש ליכולתה להתחזק?
כשהכל נפרד ומחובר בו זמנית, וממשיך לנוע. יחד ולחוד… האין כך?
שאלה של אמונה… :unsure:
נושאים: הקרב הפנימי, תרגול | 1,080 תגובות »
18 בנובמבר, 2009 בשעה 21:49
מקסים, תודה!!! :kissing:
19 בנובמבר, 2009 בשעה 08:14
בותק
מזכיר לי משו שאולי ייראה לא ממש רלוונטי אבל הוא כן כי נזכרתי בו! נזכרתי למקרא הכתוב בנושא השערות ואמונה לגבי כיצד הדברים צריכים לקרות, ולמרות שזאת סוגיה בסטטיסיקה, היא כן בהחלט מתחברת לאמונה, כי מדובר בראש האנושי:
מכירה רולטה?
יש שם לפני עניין המספרים את נושא הצבעים…בגדול שתי אפשרויות או שיפול על צבע אדום או על שחור..
אחרי שסובבו את הרולטה 35 פעמים וכל פעם יצא אדום, הנטייה האנושית שלנו היא להניח את כל כספנו על שחור, כי הרי זה ממש יותר סביר שייצא עכשיו שחור, אך אללי! הסיכויים הם בדיוק אותם סיכויים כמו בפעם העשרים ושתיים, החמישית והראשונה [ובכל פעם אחרת] 50% אדום 50% שחור….
והשאר זיל גמור… :thumbup:
19 בנובמבר, 2009 בשעה 09:44
נואסטרו_אלמוניקו
לגמרי זיל גמור!! (זה בכלל תקין להשתמש פעמיים בשורש ג.מ.ר במשפט בן 3 מילים?) :getlost:
נראה שלפחות הבוקר נפלנו על אדום בפעם ה-36.
נראה שעצם היכולת לקחת בחשבון את 50 האחוז הנותרים מאפשרת לאדם להיות במצב יציב יותר, בין היום שלו אדום או שחור.
נדמה לי ששם טמון הכוח היחיד שלנו, זילין גמורין שכמונו..