גלים של שקט

אחרי תקופה ארוכה של העדרות, שוב בסלון, שעה חשוכה, רגליים משוכלות.
מולי החלון הגדול שלי, המוכר: עץ תות ענק בשלכת, ואחריו דקל נמוך והברוש סוגר את הפינה השמאלית ומשאיר בדיוק את אותו המרחב הקבוע ביניהם לשמים להתפרס.
בתוך הראש שלי, המחשבות שלי המוכרות: מסלול חיי, דרכי עד כה, דרכי מפה והלאה, יחסיי עם עצמי לאן, עבודתי, השעור האחרון שהעברתי, השעור הבא שאעביר, התלמיד הבעייתי, סדר יומי, הרגע הזה.

טרנספורמציה של עצירה

"טרנספורמציה של עצירה מתרחשת כאשר ההכרה נקשרת למצב העצירה, העולה ומתפשט בהכרה, ברגע העצירה שבין הרושם שנעלם ובין זה שמופיע"
(יוגה סוטרות לפטנג'לי 3.9)

למרות שאני יודעת את זה, המחשבות האלה נראות כמו חוט רציף בלתי נגמר, בלי התחלה ובלי סוף, זרם איתן בלתי פוסק.
כל ניסיון לייצר הפסקה מתודית בזרם הזה, נסגר מייד במחשבת מילוי ותופר מחשבה למחשבה עם עוד מחשבה, ואני מוותרת (לא בלי תסכול והצלפה עצמית כמובן) על הרצון להיות שם בטווח העצירה.

ויודעת שאני מוותרת באמת על משהו גדול יותר, שהאגו שלי משלם עליו מחיר לא קטן: אני מוותרת על הדימוי היודע שלי, הדימוי שאני כל כך אוהבת של מי שכבר נמצאת שם, של בעלת הבית.

וככה, יושבת שם "מובסת", כמו דייג שיודע שהיום כבר לא יתפוס שום דג, ישבתי להסתכל על הזרם הזה כמו מה שנמצא מחוץ להישג ידי, מכירה בעובדה שאין לי שום שליטה בו, לפחות לא היום, לפחות לא כרגע.

אפתיה הדדית

אילו מן מחשבות ממלאות אותי, כמה זמן נשארת מחשבה, לאן היא מתפתחת, מאיפה היא נכנסת ואיך היא יוצאת, באיזו מחשבה אחרת היא מתחלפת, מה קורה כשמתחלף נושא המחשבות…

כמו מי שאין לה שום עניין, בהיתי בהן, והן כשלעצמן התרגלו לעדשה שלי וחזרו לנהוג כעצמן, ממהרות פחות לקשור את עצמן זו לזו בבהלה כדי שחלילה לא תישאר דריסת רגל קטנה לשקט.

ושם, באפתיה ההדדית הזאת, יכולתי לרגע אחד לראות התחלה של מחשבה ואמצע ואז סוף – קטן כזה, לא משהו דרמטי, ובכל זאת סוף, קצה שבריר פיצפון של כלום בינו ובין המחשבה הבאה.
ושמה היא עמדה – העצירה.

אני הלא חושבת

ומרגע ששמתי עיני עליה, כבר הרגשתי את המשך הזה שלה הממשמש ובא, ואת העיכוב הזה של המחשבה החדשה וההתמהמהות הנעימה הזאת לעוד חלקיק של זמן בתוך השקט הזה.
שקט, ואחריו מחשבה, ואחריה עוד גל של שקט, גדול יותר, עוצמתי, כזה שאפשר לצלול בתוכו, אחד כזה שלא ממהר ללכת.

ובתוך ההצפה הזו של השקט, אני, "הלא חושבת", היודעת שהיא לא חושבת עכשיו, יודעת שארוך ככל שיהיה, גם הגל הזה יצטרך ללכת.
"הנה אני לא חושבת", שמעתי איזה קול פנימי ממלמל, ומתוך המלמול הפנימי הזה ידעתי, שאת זה, אני כבר חושבת ביג טיים.

לא ברור לי בדיוק כמה זמן ישבתי שם על החוף הטרופי של אוקיינוס השקט שלי, נותנת לגלים שלו להתנפץ עלי בעוצמה ולכסות אותי, מנסה להישאר בתוכם כמה שאפשר ובו ברגע יודעת שהניסיון הזה להיות בתוכו אקטיבית, רק מזרז את הגל הזה לסגת חזרה ולהשאיר אותי על החוף עם המחשבה הבאה.

בסופו של דבר פקחתי את העיניים וראיתי את הצבעים והצורות שבתוך התודעה שלי מחוברים יחד לכדי שם קוד: החלון שלי.
וידעתי שהיום, מזה עשר שנים ראיתי את החלון הזה שוב בפעם הראשונה.