חסידת אומות עולם

1,485 תגובות

1. מאת קן_ל :
   25 במרץ, 2010 בשעה 18:58

   חרגת אותי מצחוק…. :wub:

2. מאת נורית :
   25 במרץ, 2010 בשעה 23:02

   סססאמו, עכשיו מתנגן לי בראש השיר של מומי ושיראל מארץ נהדרת "את בסדר, כל כך בסדר…."
   (את השאר לא מצטטת מחמת הפאדיחה)
   כיפאק היי לצדקת שירבו מעשייך הטובים.
   נשיקות

3. מאת סגולה :
   26 במרץ, 2010 בשעה 00:19

   

   אחח….מזדהה

4. מאת ליאת :
   26 במרץ, 2010 בשעה 09:03

   תודה יקרות
   קנג'י, כ"כ הרבה דברים עברת, ובסוף זה מה שחרג אותך?? :tongue:

   נורית מותק, יש אדם מסויים שהכרתי, שנים רבות לפני מומי ושיראל שנהג לומר לי: "את בסדר את…גם יפה וגם בסדר!" – ואלוהים עדי שהוא התכוון לזה כמחמאה
   האם לעובדה שהוא כבר לא בין החיים יש קשר לעניין?? האם מומי ושיראל קשורים לכך?
   על זאת ועוד בפרק הבא..

   וסגולה מותק
   (()) ונשיקות על כל ההזדהות הזאת :flrr:

5. מאת ללי :
   26 במרץ, 2010 בשעה 10:16

   מעולה. מזדהה נואשות.

6. מאת שות בנשמשה :
   26 במרץ, 2010 בשעה 10:41

   אלב גם אם שמים את האגו בצד, את באמת משו…
   פחחח

7. מאת אושרית גור :
   26 במרץ, 2010 בשעה 16:46

   אז זו את?? אני ישבתי באוטובוס הזה. הצלת את חיי. אישה צדיקה :thumbup:

8. מאת רון :
   1 באפריל, 2010 בשעה 14:17

   אהבתי מאוד, גם לי קרה משהו כזה השבוע. עזרתי לקבצן לעבור את הכביש ותפסתי את עצמי אחר כך מתמוגג מעצמי… גדול האגו הזה והדברים שמנפחים אותו

9. מאת רמרם :
   3 באפריל, 2010 בשעה 13:11

   באמת משו את
   ואותו הדבר, רק מצידו השני של המטבע:

   במסגרת אחד מתיפקודי הרבים, הייתי צריך להסיע השבוע אמן מסויים לחזרה עם תזמורת בעיר דרומית רחוקה. כהרגלי הארכתי בתרגול הבוקר, בהכנת א.הבוקר הסופר מזינה, ובעוד כמה עניינים של בוקר, כך שמצאתי את עצמי יוצא אליו באיחור של רבע שעה, אוכל את הדייסה הסופר- מאקרוביוטית תוך כדי נסיעה, שופך אותה על עצמי, וכמובן לא ממש שם לב למה שקורה מסביבי בכביש.
   אז אני מגיע באיזה עשר דקות איחור, ומוצא שהוא בכלל עדיין שרוי בתפילת הבוקר שלו, לפני הקפה של הבוקר – לא מוכן ליציאה בעליל.
   לאחר כעשרים דקות אנחנו יוצאים לדרך , באיחור רב, כשהוא עצבני, מנסה תוך קללות עסיסיות ללגום קפה שחור רותח תוך כדי שאני מדלג על באמפרים, ואצלי בראש הביקורתיות עולה למפלסים חדשים. ואז הכתה בי הכפילות שבין שתי הסיטואציות…חיוך דק נמתח על פני ,ולפתע יכולתי לחוש כלפיו הבנה וחמלה.
   אז מה בעצם מוסר ההשכל? שלכל אגו שני צדדים, ואין הבדל מהותי בינהם. ויותר מזה: היכן נמצא התרגול האמיתי: על המזרון? מול ספר התורה? או בין הבאמפרים בדרך..?
   different, but same same
   רמרם

10. מאת ליאת :
    6 באפריל, 2010 בשעה 15:20

    תודה חברים על התגובות המשמחות

    אוש אהובה, אווו, אז אולי בכל זאת היתה הצדקה לתחושת ההתעלות שתקפה אותי

    רון, תודה על התגובה והשיתוף- אכן עוזר להרגיש קצת פחות בודדה בפיסגת הצדקנות…פחחח :tongue:
    וכן, האגו הזה, על כל שלוחותיו ודרכי התחבולה הרבות שלו, לא מפסיק להפתיע וללא ספק משאיר לנו עבודה לכל החיים..

    רמרם, תודה גדולה על הסיפור. מתח חיוך דק גם על פני
    וטוב, לגבי

    רמרם: היכן נמצא התרגול האמיתי: על המזרון? מול ספר התורה? או בין הבאמפרים בדרך..?

    אז נראה שאם אתה שואל מורה ליוגה, ובפרט את המורה הזאת, המזרון ומה שאנחנו עוברים עליו, הוא מבחינתי מיקרוקוסמוס של העולם שלי. הדברים שאני עוברת עליו, מהווים דוגמאות קלאסיות להתמודדויות שלי בחיים: האופן שבו אני מתמודדת עם מאמץ, עם הצלחה, עם כישלון, הדרך שבה אני מוותרת לעצמי כשקשה לי, או מתייחסת אל עצמי בעתות משבר…
    והתשובה, עבורי ברורה שהיוגה קופצת מדרגה רצינית כשהתרגול יוצא מהמזרון וקיים בכל מקום – בזמן שטיפת הכלים, מול אנשים ובמיוחד בין הבאמפרים
    ותודה על התזכורת הזאת!

    מזכיר לי משפט של גורדייף שקראתי פעם:
    if you can make a cup of tea properly, you can do anything
    :flrw: