הקול שקורא לי מותק
"גברת רוזה, אלה רק החיים, ואפשר לחיות עם זה הרבה שנים"
(אמיל אז'אר מתוך "כל החיים לפניו")
אנשים נוטים להתחלק בחיים לשתי קבוצות: אלה שנוטים להזניח את חייהם ולא להקדיש זמן ומחשבה למשמעות שלהם, ואלה שנוטים לקחת אותם הרבה יותר מידי ברצינות וגודשים את עצמם ואת תודעתם במחשבות וטרדות בלתי פוסקות על מצבם בחיים ומשמעותם.
ועכשיו חידון טריוויה מהיר המיועד בעיקר לקוראים שהספיקו להכיר אותי קצת: למי מבין שתי הקבוצות האלה, נראה לכם ששפחתכם הנאמנה נוטה להשתייך? למי? למי?? :pinch: – בין הפותרים נכונה יוגרל תיק אופנתי וכדור ואליום.
ובכן, אני מניחה שברגעים אלה, אתם מחשבים לאיזו מבין שתי הקבוצות אתם נוטים להשתייך, אבל אני בטוחה שלא משנה איזו קבוצה זו, רובינו ודאי מכירים את הקול הזה הפנימי בתוכינו שלא מרוצה מאיתנו.
אותו קול שאולי היה פעם חיצוני לנו, והופנם אי שם בילדות, או בשלב אחר בחיים, הוכנס לתוך מגירה פנימית כזאת ובכל מיני הזדמנויות בחיים, אנחנו שולפים אותו ודוקרים את עצמינו להנאתינו בעזרתו.
אנחנו עושים את זה לגמרי לבד, בלי עזרתו של אף אחד אחר שמבקר אותנו מבחוץ, ולפעמים כשיש אחד כזה, הוא מעורר באופן מיידי את השוט הפנימי הזה שלנו, פותח את המגירה הפנימית באחת, והופ, הנה אנחנו רודים בעצמינו, יורים בעצמינו חיצים בכל עקבי אכילס האפשריים (וברור לכם, שעל אף המגבלה הפיסיולוגית, יש הרבה יותר משניים :unsure: ) ומכים את עצמינו מתחת לכל חגורה רעננה.
אני לא יודעת איך זה אצלכם, אבל אצלי, הקול הזה לגמרי לא בררן באשר לעניינים פנימיים או חיצוניים, עניינים שבלב או כאלה שבראש, והוא משייט בינהם בחדווה רבה ודוקר אותי כשאני לא מתאמנת מספיק, לא מטאטאת מספיק, לא שוטפת את הכלים עד שכ-ללל הכפיות הנקיות נגמרות (!!), כשאני מוותרת לעצמי, כשאני לא מוותרת לעצמי, כשאני לא נחמדה מספיק לאחרים, כשאני נחמדה מידי – וכמובן, סתם כשלא מסתדר לי השיער.
לרוב, אני כמובן לא עומדת בפיתוי וצוללת ביחד איתו לפסטיבל הלקאות עצמיות סוער – כי הרי לא בליינית וחצי פולניה שכמותי תפספס הזדמנות לבכחנאליה שכזאת.
אבל כשאני מסוגלת להפעיל הבחנה מבדלת (viveka), אני ממש יכולה לראות אותו, את הקול הזה, פועל כגוף אוטונומי, למרות שהוא בסה"כ טפיל.
אני רואה אותו ואת הסימביוזה הזאת בין שנינו, איך הוא פועל עלי, ואני משתמשת בו, אני מוציאה אותו מהמגירה והוא דוקר, כי זה מה שהוא יודע לעשות: דוקר במסווה של דירבון ודחיפה קדימה.
ושם, ברגע הזה שבו אני רואה את התלות, באופן בלתי נמנע, מתגלה הנפרדות.
אנחנו שניים בסיפור הזה, לא אחד – הוא ואני.
מתוך המקום הזה, אני יכולה לראות, איך הקול הזה לא יכול לקדם אותי לשום מקום, לא לדחוף קדימה ולא לעודד לעשיה – הוא לא הקול שאני צריכה לשמוע כדי לזוז הלאה.
למעשה הוא הקול הראשון שאני צריכה להשתיק כדי להסתכל למצב מסויים בעיניים ולראות אותו כמות שהוא.
במקומו, אני מבינה שאני זקוקה לקול אחר, הקול שקורא לי: "מותק, הכל בסדר, מחר יום חדש".
זה שמדבר אלי כאילו הייתי הילדה שלי, גם כשאני שוגה או מוותרת לעצמי או על עצמי, גם כשאני לא נחמדה לאחרים, לעצמי או לכיור – רואה אותי ככה עם כל המגבלות והדברים הנפלאים ואומר לי: "אמא כאן"
קצת חמלה, לא הרגה עוד אף אחד עד היום, והרופאים אופטימיים גם לגביי.
מציאת חמלה, אין פרושה לוותר על המעשה הנכון עבורינו, על נקיטת פעולות כדי להוציאו אל הפועל או על המשמעת העצמית שלנו.
משמעותה, כפי שאני לומדת לראות, היא בעיקר אותה הבחנה ואבחנה בקולות השונים בתוכנו והיכולת לחבב אותנו למרות כל זאת ואולי בגלל כל זאת, ומשם לעשות את הטוב ביותר שאנחנו יכולים.
או כמו שאומר משפט זן שקראתי פעם: תמציתה של הדרך הרוחנית, כל דרך רוחנית היא להתחיל ולהמשיך, תמיד,להתחיל ולהמשיך.
אחרי הכל, כאמור, אלה רק החיים, ואפשר לחיות עם זה עוד המון שנים :chinese:
נושאים: הקרב הפנימי | 5,597 תגובות »
11 באפריל, 2010 בשעה 00:59
יפה מאד… מותק
11 באפריל, 2010 בשעה 08:32
במקומו, אני מבינה שאני זקוקה לקול אחר, הקול שקורא לי: "מותק, הכל בסדר, מחר יום חדש".
בדיוק . יש לך אותו כל הזמן את הקול הזה . צריך קצת הדממה ,ואז שומעים אותו.. שבוע מצויין :flrr:
11 באפריל, 2010 בשעה 08:43
אמן… ועם זה לחיות עוד המון שנים. הוהבת!
11 באפריל, 2010 בשעה 09:43
יקירה, נראה לי אנחנו מאותו מועדון
זו לא פעם ראשונה שאת כותבת אותי :angel:
11 באפריל, 2010 בשעה 09:57
תודה יקיריי הנאמנים
על הקריאה והתמיכה, ללא תנאים. :flrr:
ואני גם חושבת כבר מזמן שאנחנו שייכים לאותו מועדון
או לפחות, עברנו את אותו הקורס… :smartass:
11 באפריל, 2010 בשעה 11:26
לפעמים כשאני מהלכת פנימה ומתחילה לפגוש את המרירויות הפרטיות שלי, אני מוצאת מזור מיידי דווקא ביציאה בדרך המהירה החוצה אל תוך התפלשות בצואה נפשית של אחרים. בקיצור אני אומרת לעצמי פרופרציות מותק פרופורציות. את כותבת נפלא אחותי.
11 באפריל, 2010 בשעה 11:36
כמובן שגם לי יש כרטיס מועדון שמזכה בהנחות כבדות ובהלקאות משובחות..אבל פתאום נראה לי שאני הולך ומתנתק מזה..
מהמדריך הרוחני שלי נפטרתי פיסית לפני קרוב לעשר שנים..ועם הזמן קולו התובעני הולך ודועך ואני מבין את הטרוף שבחיי התובענות שהיו לי שם במועדון הטובעים [מה גם שכל שהכל היה רק לטובה כי באמת השתניתי] ואת הקול של אמא מנטרלים פיסית בשה שלא מתקשרים כל יום כפי שהיא היתה רוצה ולא משתפים איתה פעולה בדיווח מלא על מה עשיתי ומה לא עשיתי…ואת הקולות שמתרוצצים בפנים, אני אט אט מחליף ב: וואו, איזה יופי! וואו, הנה עשיתי עוד משו!
זה לוקח זמן אבל זה עובד…
ולסיום בקשה קטנה:
אפשר להמיר וואליום אחד בשני רוקלאך??? :trbn:
11 באפריל, 2010 בשעה 17:34
כתבת:
"אנשים נוטים להתחלק בחיים לשתי קבוצות על פי נטייתם: אלה שנוטים להזניח את חייהם ולא להקדיש זמן ומחשבה למשמעות שלהם, ואלה שנוטים לקחת אותם הרבה יותר מידי ברצינות"
אולי בשביל הפוסט הזה החלוקה טוב, אך אני משערת שאנשים נחלקים ליותר קבוצות ממה שמנית פה…
סתם בשביל הדוגמא
אלה שרואים אבל לא נוטים לכתוש הכל עד דק.
אלה שהמעשה תופס אצלם מספיק מקום כדי שהתודעה תתפוס מקום יותר קטן, אך עדיין לא תעלם,
ועוד ועוד ועוד.
ולחמורון: אני יודעת שאני מתפרצת לדלת פתוחה..אבל אפשר אולי להמיר וואליום אחד בשני רוגע'לך :ermm:
11 באפריל, 2010 בשעה 18:08
ובכן….
אוש מותק, כן זו שיטה ידועה שעוזרת ללא מעט אנשים.
אני למשל, הולכת ללמד ומתוך ההתבוננות שלי באנשים ובסוגיות שמטרידות אותם, מסייעות להם, ומציאת החמלה כלפיהן, אני מצליחה לפעמים למצוא מזור לאלה שלי, ולפעמים רק לקבל פרופורציות
חמוריציוס, זה מעניין שאצלי הקולות המלחיצים הם דווקא לא מבית אמא, והשיחות היומיומיות איתה, לא מחזקות את הקול המבקר שלי אלא דווקא מזכירים לי שיש אנשים בעולם הזה שאוהבים אותי ומקבלים אותי בכל מצב, עלוב ככל שיהיה… :cwy:
ואינשם, כן כמובן שזו לא החלוקה האולטימטיבית ובטח שלא היחידה וגם היא מבנה שקיים אצלי בראש ובא לתאר מציאות מסויימת כפי שאני רואה אותה נכון לפוסט זה, אחת מאינספור מציאויות סובייקטיביות שונות.
ולסיום, פינתנו: "נרקוזה כבקשתך" :w00t: :
באופן רגיל, על פי המדיניות שלנו, לא ניתן להחליף את הפרסים שנקבעו מראש. אבל כיוון ששניכם כלולים בקטגוריית הלקוחות המועדפים שלנו, באופן חד פעמי, החמור יקבל 2 רוקל, ועבורך אינשם, צוות שירות הלקוחות שלנו ינפק הפעם 2 רוגעלך – העיקר שתהיו שקטים ורדומים :sleeping:
13 באפריל, 2010 בשעה 12:49
היי תודה! הבלוג שלך מעניין מאד.
בהקשר ל "למעשה הוא הקול הראשון שאני צריכה להשתיק.."
מנסיון שלי כשאני נלחמת בקול הביקורתי ומנסה להשתיקו הוא עושה לי דווקא ומתחזק. אז אני מנסה במקביל לחיזוק הקול המפרגן "מותק, הכל בסדר, מחר יום חדש" גם להקשיב לקול הביקורתי ולסנן מתוכו את העיקר, אני כן חושבת שיש לו תפקיד ומתנות בשבילי, כמובן כל אנחנו נפרדים. מקווה שיצא מובן.
13 באפריל, 2010 בשעה 18:00
לגבי החמלה,כבר אמר ר' נחמן שהדרך להתגבר על הכעס היא להפוך אותו לרחמים,
ומי אם לא אנחנו בשביל להתחיל – כן,קצת חמלה לעצמנו יכולה לחולל פלאים.
:flrr:
"כי צריך האדם להתחיל מחדש בכל פעם" – ר' נחמן.
13 באפריל, 2010 בשעה 22:16
הי מיכל, תודה רבה על התגובה ועל האבחנה שמאפשרת לי לדייק את דבריי.
אני מנסה להשתיק בעיקר את הטון העוין של הקול הזה, ולא את התוכן של הדברים, שבוודאי יש בהם מן האמת.
הטון הביקורתי והעוין, יכול לפעמים להשיג "תוצאות טובות" כלפי חוץ, אבל יוצר דפוס לפיו אנחנו מבינים כוח ואני לא חושבת שהוא הדפוס הרצוי.
מעבר לזה, אותי אישית הטון הזה פשוט משתק, ככה שאיתו אני לא מסוגלת באמת לעשות צעד כדי לעמוד מול תוכן הדברים שעשוי להיות נכון, כשהוא נמוג, אז יש לי יכולת להסתכל ולהתמודד גם עם המקומות הקשים שטעונים שיפור
ושוב, תודה שהעלת את הנקודה הזאת :flrb:
וסגולה יקרה,
לא מפסיק להדהים ולרגש איך בכל מקום, בכל תרבות ודרך רוחנית אמיתית, נתקלים באותו הידע שקיים שם בלב ליבו של העיסוק הרוחני ומחזק את התחושה שהכל אכן אחד.. :heart: