המרחק בין הראש ללב
אתמול פגשתי את פרסד, המורה ההודי שבדיוק לפני שנה נכחתי בסדנא בת שלושה ימים איתו, סדנא שלאחריה חלו תמורות מרחיקות לכת בחיי (לא בגלל הסדנא, רק מציינת עובדה כרונולוגית) מאז הסדנא ההיא שמרנו על קשר אינטרנטי והנה אתמול הלכתי לפגוש בו.
הגם שנכחתי רק בשליש הראשון של השיחה, והייתי צריכה לתזז ולתמרן כדי להגיע לשם לזמן קצר – קרה מה שקורה לי המון עם היוגה, אני רואה אותה בכל מקום, בכל מצב, והבנתי די מייד למה לא ויתרתי לעצמי בשום אופן על הפגישה החלקית הזאת.
נושא הסדנאות שלו בביקורו הנוכחי הוא "ממש בטעות" love & devotion עם דגש מיוחד על האהבה והקבלה העצמית שהכל מתחיל ונגמר בה – נושא טעון שיפור אצל כמה נפשות יקרות שאני מכירה מקרוב (לא נזכיר את שמן), חלקן ממש ממש מקרוב… מה מקרוב, מבפנים ממש… :unsure:
עם היד על הלב
אחד הדברים שדיברנו עליהם אתמול היה העובדה שרובינו מרכזים את כל האנרגיה שלנו בעיקר בראש (כמה מאיתנו חווים את ההרגשה שהמחשבות פשוט לא עוזבות אותנו? שאנחנו מורכבים מ-90% מחשבות ו-10% צלוליטיס? :silly: ) ואילו בלב הרבה פחות.
בעוד הראש מחשב ומונה ומשווה, הלב יודע רק להרגיש בלי קשר לכלום (ממש כמו השמש שיודעת להאיר בלי קשר למי שעומד מתחתיה) וזו בחירה שלנו אם לעמוד בשמש או לא – אם להיות בלב או בראש.
אחד הדברים הפשוטים שעשינו היה לשבת (בדיוק 3 דקות) ולהניח יד על הלב (תניחו את היד על הלב שלכם כמו שאתם נוגעים באהוב שלכם, הוא אמר, מה שהעלה מייד את מפלס הברק מתחת לעיניים העצומות שלי).
בתוך שלוש הדקות האלה, כמעט בניגוד לרצוננו, התרחשה תנועה שאי אפשר היה להתעלם ממנה, תנועה מאיזור הראש אל איזור הלב, לא משנה באיזה מצב היינו קודם או כמה היתה האנרגיה שלנו מרוכזת בראש – חלה תנועה ברורה אל הלב, וכשזו קרתה, באה איתה כמעט באופן בלתי נמנע, גם התקרבות אל זו שמשכנה הוא בלב.
פעמים רבות אני אוהבת לראות את הקשר שיש לביטויים בשפה שלנו עם סוגיות יסודיות בהתפתחותינו – אחד מהם, שלא יכולתי שלא לחשוב עליו בהקשר הזה הוא: עם היד על הלב – ביטוי שמכניס את מי שידו על ליבו מייד לקטגוריית דוברי האמת, כאילו דבר שנאמר עם היד על ליבו של הדובר, נאמר מהמקום האותנטי ביותר בקיום שלו – "באמת… עם היד על הלב"
לגעת בלב היה כמו דפיקה בדלת הכניסה של משכן האהבה, ואז לחכות בסבלנות לרגע שבו תואיל הגברת הנכבדת לפתוח את הדלת ולצאת לקבל את פני. העניין הוא שברוב הזמן, אנחנו אפילו לא טורחים לדפוק על הדלת הזו, להניח את היד על הלב ולדבר עם עצמנו בכנות וכבוד – עם היד על הלב.
סרטים עלילתיים או דוקומנטריים
אם היתה משרה כזו שנקראת president of the world , הוא אמר, ואני הייתי זוכה בה, הייתי מחוקק חוק לפיו כל אדם חייב לפחות פעם ביום לגעת בלב שלו (או לשלם קנס…) ואני מניתי בלב (לא.. בראש) את כל הקנסות המצטברים ששילמתי עד כה על כל יום שבו עברתי על החוק.
בשלב מסויים הוא הציג את האגו והעצמי, כשני מסכי קולנוע גדולים, שניהם טובים ולגיטימיים, ולנו יש את היכולת לבחור באיזה קולנוע אנחנו מבלים: על המסך של הראש מוצגים סרטי fiction ואילו המסך של העצמי (שאחת מתכונותיו היא אהבה שמשכנה הוא כאמור בלב) מציג סרטים דוקומנטריים של המציאות הטהורה שלנו.
כמובן שאפשר להיכנס כאן לדקויות באשר לסוגיות הקולנוע הדוקומנטרי (ולשאול שוב את השאלה שהתשובה עליה ברורה – האם יש באמת עשיה תיעודית? לא,לא באמת. -
ותאמינו לי, שכמי שמכירה את עולם הצילום ואת העשיה הקולנועית מבפנים – היה לי קשה שלא להיכנס בעצמי בסוגיה הזאת) – אבל מכיוון שביוגה עסקינן, היתרתי לעצמי אך הפעם לוותר על הפינצטה שלי שמתעקשת לחטט בפרטים הקטנים וללכת עם המסר הכללי :wassat:
והמסר הכללי הוא שברוב הזמן, אנחנו נשאבים לגמרי אל תוך הסרטים העלילתיים שלנו, וכמה קשה לנו להתנתק מהם ולעבור לבית הקולנוע הסמוך שמקרין את הסרט הדוקומנטרי היחיד, למרות ההבטחה לפגוש את האמת פנים אל פנים, לחיות במציאות ולהיפטר מהפיקציה. ובינינו, מי באמת רוצה לפגוש את המציאות פנים אל פנים? אילו ויתורים איומים זה יגבה ממני? בקיומם של אילו רגשות קשים איאלץ להודות? ואח"כ רחמנא לצלן לקבל ולהשלים?
מה אצטרך לחצות בדרך לשם, עד שאוכל באמת לקבל ולאהוב את המכלול של מה שאני, ואח"כ לקבל ולאהוב בפשטות את המכלול של מישהו אחר (הרי ע"פ היוגה מושג האחר כשלעצמו הוא פיקציה), ואחר כך לקבל ולאהוב בפשטות את המכלול הכללי. נקודה.
בין הראש ללב, הוא אמר, מפריד המרחק הקצר ביותר והמסע הארוך ביותר שאי פעם נצא אליו
bon voyage שיהיה
לא לשכוח להצטייד במימיה ומצב רוח טוב :sideways:
נושאים: יומן יוגה | 7,500 תגובות »
19 ביולי, 2010 בשעה 18:48
אח.. הלב, הלב……. כואב….
יופי של פוסט, מזכיר ללב וגם לראש – כל אחד את תפקידו :heart:
19 ביולי, 2010 בשעה 19:00
וזה מעלמה:
:flry: :devil: :heart:
והמבין חום, יבין
20 ביולי, 2010 בשעה 10:30
יפה… בון וואיאג' אינדיד (:
20 ביולי, 2010 בשעה 17:07
קנג'י יקירתי
מקווה שהלב והראש יוכלו כל אחד, למלא נאמנה את תפקידו, ורק מעצם זה, יכאב פחות.
ומז-ל במלרע, בון וואיאג' ים לך מותקע
:heart:
21 ביולי, 2010 בשעה 12:38
איזה פוסט נהדר. תודה רבה.
לפני שאני נותנת לעצמי קנסות
הולכת לשים יד על הלב
23 ביולי, 2010 בשעה 00:14
וואי כבר עברה שנה? אני עדיין זוכרת איך המשפט שהוא אמר לך בשנה שעברה נגע בי כל כך עמוק. לצערי אני לא מצליחה לשחזר אותו בדיוק, משהו על לחזור הביתה ללב… אני רק זוכרת שבכיתי מזה ואז תירגלתי את זה לילה לילה לפני השינה במיטה.
והנה עכשיו אני ממש בדרך אל המיטה שוב והולכת לשים את היד על הלב, רק המחשבה על זה כבר מרגשת אותי :happy:
אז תודה ךיאת על פוסט מקסים ותודה לפרסד האיש היקר, תודה שאת מביאה לנו אותו, גם למי שאינו זוכה לפגוש אותו…
לילה טוב יקירתי
25 ביולי, 2010 בשעה 08:54
תודה יקירותיי!!
עם היד על לב, אתן ממש מחממות את ליבי :heart:
נטע, כן, מוטב להניח את היד על הלב, אחרת אי אפשר להיפטר מהקנסות האלה :unsure:
ועדינה יקירה, תודה רבה על תגובה מרגשת. הפוסט שדיברת עליו מהסדנא של לפני שנה הוא זה: http://www.anandanow.com/?p=675 ונקרא u2 – אז מוזמנת להיזכר.
חיבוק גדול :flrw:
29 ביולי, 2010 בשעה 12:47
מה, הלב כל כך רחוק שצריך מימיה לדרך ?
29 ביולי, 2010 בשעה 13:19
תודה עודד על התגובה
אז זהו, שפיסית הלב שלנו קרוב מאוד לראש, אבל כדי להגיע למצב שבו אנחנו ערים, חיים ומגיבים מתוך הקשבה אליו, אנחנו נדרשים ללא ספק לצאת לדרך שאורכת זמן, וכדאי להצטייד בה במימיה של סבלנות, אפילו ג'ריקן הייתי מגדילה ואומרת
29 ביולי, 2010 בשעה 13:54
אוקיי, תודה על התשובה, לקחתי לתשומת לבי…
אבל אם ככה, אזי צריך גם כובע, וביצה קשה :happy:
ועכשיו ברצינות, אם אני אקשיב ללב שלי, אבל האחרים לא, זה יוצר בעיה קטנה, לא כך ?
29 ביולי, 2010 בשעה 15:03
תודה על השאלה היפה.
שאלות טובות, תמיד מאפשרות לדייק עוד ועוד את הדברים.
קודם כל, לגבי הכובע אתה צודק בהחלט – מאוד לא אחראי מצידי לשלוח אתכם למסע ארוך ומפרך, דרך יערות עד ומדבריות בלי כובע! :chinese:
(לגבי הביצה הקשה, אני מסוייגת מעט, אבל מילא)
ולשאלתך הרצינית:
אני חושבת שאנחנו מורכבים מכמה רבדים של קיום. יש את הרובד הפיסי, האנרגטי, המנטלי, הנפשי וכ'.
קיום בריא הוא כזה שמאפשר איזון רב ככל האפשר בין הרבדים השונים, ובעצם לב ליבה של היוגה הוא השגת ושיפור אותו האיזון.
כאשר אני מדברת על להיות במצב ער וקשוב ללב, אני לא מתכוונת על מחיקת החלק האנאליטי, מנטלי, כי אי אפשר באמת בלעדיו, אלא על יצירת איזון בין שניהם.
מכיוון שרובינו (בני האדם בכלל, ובמערב בפרט) מתוכנתים רוב הזמן לרכז את כל האנרגיות שלנו בראש, במחשבות, בחישובים ובמבנים קוגניטיביים, נוצר הרבה פעמים חוסר איזון משמעותי בין החלק האנליטי, המעבד שלנו ובין זה האינטואיטיבי, שלרוב אנחנו רגילים לא להשתמש בו, למרות שהוא קיים וזמין לנו כל הזמן.
ומכיוון שקיימים בינינו ובין שאר העולם שבחוץ יחסי גומלין בלתי פוסקים (אנחנו פועלים באופן מסויים שמשפיע על האחרים וגורם לתגובה מסויימת מהם וכך הלאה), התכווננות שלך אל עבר יצירת איזון אצלך, תחולל שינוי ותשפיע גם על הסובב אותך, ותגרור אחריה בד"כ גם שינוי סביבתי.
הרעיון הוא כאמור, לא להעביר לגמרי את כל הפעילות והנוכחות לאיזור הלב ולזנוח את כל שאר המוקדים, אלא לזכור להימצא גם שם.
לפעול את פעולתך, ולשחרר את פעולתם של האחרים, מכיוון שזו לא בשליטתך ממילא, ומכיוון שהיא כבר תבוא בזמנה
כך שבתשובה לשאלתך: לא, אני לא חושבת שזה יוצר בעיות, נהפוך הוא, בד"כ זה פותר כמה. :sideways:
29 ביולי, 2010 בשעה 15:28
אהבתי את התשובה ליאת,
תודה
:heart:
כובע, מימיה וביצה קשה. זה מה שהיו אומרים להביא לטיולי בית ספר, פעם, לפני שנים. זה הפך למין בדיחה משפחתית אצלנו
כיום רצוי לא לשכוח :icecream: ביסלי ובמבה, וגם זה כבר לא ממש מעודכן :tongue: