להאיר בפינות החשוכות

שום קורס מורים ולימודים אחרים,  לא הכינו אותי כמורה למפגש עם אנשים בעלי קשיים מיוחדים.

דווקא העבודה עם אנשים עם מוגבלות קשה לימדה אותי יותר מכל, על כוחה הגדול של היוגה להביא אור למקומות הקשים ביותר בחיים, ועל כוחנו שלנו לנסוך תקווה ולהאיר את עצמנו גם בפינות החשוכות ביותר.

בזמן לימודיי בקורס מורי יוגה חשבתי לי לתומי שאנשים בריאים וצעירים יבואו ללמוד אצלי ואני אלמד אותם איך הם יכולים להביא אור גדול על עצמם ולהשפיע לטובה על חייהם ממש כפי שהיוגה אפשרה לי לעשות.

אבל לחיים היו תכניות אחרות עבורי וכבר בזמן הלימודים הם החלו לזמן לי מפגשים עם אנשים מיוחדים:

החל בבני משפחתי, דרך מכרים רחוקים, התחילו להגיע אלי אנשים עם בעיות כרוניות שונות: בעיות גב חמורות, היצרות תעלת עמוד השדרה, מיניסקוסים קרועים, אנשים שעברו תאונות קשות ומחפשים דרך לשיקום, אנשים שנמצאים בטיפולים כימותרפיים, אנשים עם מחלות לב וריאה שנקרו בדרכי וביקשו עזרה.

למען האמת לא ידעתי מה לעשות במצבים האלה, למרות לימודי האנטומיה והפיזיולוגיה אני לא רופאה ולא מתיימרת להיות, וכמובן דאגתי הגדולה היתה הפחד להזיק להם.

מעבר לזה, הייתי כולי ירוקה ורעננה כשבקעתי מקורס מורי היוגה וחשבתי שאנשים עם סוגיות "סטנדרטיות" פחות או יותר כמוני יבואו לפתחי. :sideways:

לא ממש ידעתי מה לעשות, אבל ידעתי די בוודאות שאני לא יכולה להשיב אותם ריקם, הבנתי שהאנשים האלה הגיעו אלי אחרי שעברו דרך ארוכה, אחרי שניסו כבר הכל, טיפולים ותרופות ועכשיו הם כאן, ואין להם מה להפסיד.

ארגז כלי העבודה היוגיים

צעד אחר צעד התחלתי לחקור, ישבתי וקראתי מאמרים, פתחתי ספרי יוגה שונים והצלבתי מידע עם מה שהרפואה יודעת על בעיות פיזיות ועם מה שהיוגה אומרת ובעיקר התחלתי לצעוד עקב בצד אגודל עם תלמידיי המיוחדים, ולבדוק ביחד איך עובדים, מה אפשר לעשות עבורם, מה נכון להם, מה משפר את מצבם, ומה לא.

סיימתי קורס מורים ויצאתי לדרך חדשה אבל הדרך הזאת היתה שונה לגמרי ממה שדמיינתי לי.

לימודי ההכשרה שלי כמורה לימדו אותי איך להנחות אנשים לתרגל את ברכת השמש, איך להיפתח נכון, לכרוע נכון, איך להגן על הגוף, איך לשפר את הנשימה ומצאתי את עצמי מול אנשים שלא יכולים לעמוד, שכואב להם לשבת, שכל תנועה שלהם מכאיבה להם, אנשים שסובלים מאי תפקוד נשימתי, מאי ספיקת לב, אנשים עם אוטיזם ועוד ועוד.

בהתחלה נראה כאילו אופי העבודה שלי עם אנשים שיש להם צרכים מיוחדים הולך להיות כ"כ שונה ממה שאני מכירה שזאת לא הולכת להיות יוגה (או לפחות לא איך שאני הכרתי אותה עד אז),

וכך הייתי מגיעה עם "ארגז כלי העבודה היוגיים" שלי ובודקת כל פעם מחדש מה מתאים היום, איזה כלי שאני מכירה יביא לתועלת, ישפיע לטובה, ישחרר מתח וישרה תחושה טובה של הקלה בכאב, שקט פנימי ונינוחות.

לבסס את תחושת השלמות בכל מצב

אחרי שלמדתי יחד עם תלמידיי את האופן המיוחד והספציפי מאוד שנכון לאותו אדם לתרגל בו, הלכה התמונה והתבהרה ונשארתי שוב עם היוגה ועם מטרתה האחת העליונה:

להביא לשחרור מהסבל או לפחות להפחתה משמעותית בו, לקדם את האדם למצב של אהבה וקבלה עצמית ולבסס בתוכו תחושה של שלמות עם עצמו ועם העולם סביבו.

בערבים לימדתי יוגה בקבוצות "רגילות" (הרי גם שם כל אחד ואחד הביא איתו את הקשיים והפצעים שלו) ועבדנו על פתיחות, תרגולי נשימה חזקים, תנוחות עמידה אינטנסיביות ותנוחות הפוכות,

ובמקביל הייתי פוגשת את אותם אנשים מופלאים שפוגשים הרבה כאב וקושי יומיומי ועובדת איתם על לשבת בגב זקוף על כיסא, על להאריך את הקודקוד אל התקרה, ליצור תנועה עדינה ולאפשר מרחבים פנימיים קטנים וחדשים בגוף.

ואני נוכחתי לדעת שאותם תרגולים שהאופי הפיזי שלהם עדין ומהוסס כ"כ הם לא פחות יוגה מהשעורים הקבוצתיים ולא נופלים במהותם, בהשקטת התודעה, בהפניית הקשב והמבט פנימה, ביכולת להתבונן בקיים ולקבל אותו ובחיפוש האיזון בין העשיה לבין ההרפיה.

וכשאלו מתורגלים באופן עקבי מתוך רכות והתמדה, מתחולל שינוי לטובה בין אם הוא מתורגל תוך כדי תנוחת הגשר או בישיבה על כיסא.

זוהי למעשה אסנה (התנוחה היוגית), המקום שבו אני מרגישה שלמה ולא משנה מהי התנוחה הפיזית שבה אני נמצאת.

התוצאות לא אחרו לבוא, קודם כל בגוף: אנשים יצאו מהשעור כשהם מרגישים טוב יותר, כשלראשונה פחות כואב להם והגוף שלהם מרגיש יותר משוחרר.

בהמשך התפתחו גם קבלה עצמית, אופטימיות וחוסן פנימי הולך וגדל ו… כן, אושר אמיתי מהעובדה שיש משהו שעוזר להם, שמיטיב עימם ושהם עצמם אחראיים לזה.

ממצב מחשבה למצב התבוננות

הרבה בזכות אותם אנשים מיוחדים, שנראה שהמוגבלות שלהם לא מותירה מקום לתרגול, אני מבינה היום משהו אף גדול מזה על היוגה: .

מטרתה של היוגה היא לא רק לחדד את המודעות ולהאיר את המציאות שלנו כדי שנראה אותה בבהירות, תפקידה לשפוך אור דווקא במקומות החשוכים ביותר שלנו.

להאיר עם פנס דווקא בפינות האפלות שנראה שאין מהן מוצא, או תקווה או דרך, דווקא שם להתבונן ולמצוא קצה של חוט.

לאפשר לנו ולו לרגעים לעבור ממצב של מחשבה למצב התבוננות, ממצב של עשיה למצב של ראיה וממנו למצוא דרך להשפיע לטובה על החיים שלנו.