אני והחבר'ה

אחד הנושאים שמעסיקים אותי, משחר ילדותי כך נדמה לי, הוא אני ומקומי בחברה.
מאז ומתמיד הטרידה אותי השאלה למי אני שייכת: לעצמי, לאמא ואבא, למדינה?
וגלים עולים ויורדים של ריחוק וקירבה המשיכו ללוות אותי לאורך השנים והעסיקו אותי גם בעבודות האמנות שלי.
בין הרצון לשאול שאלות, לנער דפוסים, לברר אם הם מתאימים לי ולבחור מחדש, ובין הצורך לחוש שייכות, נמתח קו, שלא תמיד אפשר לאחוז בשני קצותיו.

במשך שנים, היה העיסוק העיקרי שלי בתהליך ההתבגרות ובעמדה האמביוולנטית שלי כלפיה.
ביחד עם התפכחות מערכים שונים של חינוך, ישראליות, מדינה ואיכות חיים, הגיע גם קצה של השלמה עם סדרים מסוימים שחוזרים על עצמם באופן בלתי נמנע, והבנה שגם אני, לוקחת חלק באותם סדרים ומן הסתם אנחיל אותם הלאה, על אף הרצון להתנער מהעבר, להיות יותר חכמה ופרועה, לעשות דברים אחרת.

הנושא הזה ממשיך כמובן ללוות אותי גם היום ופוגש אותי איך לא, גם ביוגה.
כמעט בכל טקסט רוחני המנסה לסלול דרך בין האדם לאלוהי, קיים גם אספקט חברתי.
מעטים הם הכתבים שמתייחסים ישירות, אך ורק למסלול הפנימי שצריך אדם לעבור כדי לבוא במגע עם האלוהי, מבלי להכניס למשוואה את החברה, העם, הקבוצה או המדינה שבה הוא חי.

הבהגווד גיטא, שכבר כתבתי עליה פוסט כאן, הוא טקסט חברתי שכזה, שאני הולכת ומתעמקת בו בתקופה האחרונה.
מעבר להיותו טקסט שמלמד איך אפשר להגיע אל האלוהי דרך הפעולה ודרך העשיה הנכונה, בחיי היומיום, הוא גם טקסט שמדבר על חלקו של האדם בחברה, על חובותיו, על הדהארמה שלו = יעודו בחיים, והדרך הנכונה לו בהתאם למקומו ותפקידו בחברה.

במרכזו של הטקסט הזה (תזכורת למי שלא קרא את הפוסט ההוא), נמצא ארג'ונה, לוחם הגון, עשוי ללא חת, העומד בפני דילמה קשה.
הוא עומד בפני מלחמת הישרדות עקובה מדם נגד צבא חזק הכולל חלק ממשפחתו.
כשהוא נמצא בשדה הקרב בין שני הצבאות ורואה את בני דודיו, מוריו ומכריו ערוכים לקרב נגד צבאו הוא נתקף יאוש גדול ומסרב להלחם.
קרישנה ידידו הטוב, המשמש כרכב של מרכבתו, הופך בנקודה זו להיות גם מורו ומדבר איתו על יוגה.

הוא מלמד אותו את ההבחנה המרכזית ביותר ביוגה בין מה שהוא נצחי ובין החולף.
או במילים אחרות, בין הנשמה, שאינה נולדת ואינה נשמדת ובין הגוף שטבעו להתכלות ולחלוף ושוב להיוולד מחדש.
קרישנה מדבר עם ארג'ונה על כך שאין טעם לקונן, לא על החיים ולא על המתים, כיוון שהמהות, התמצית של כולנו היא נצחית, אינה משתנה, ואינה יכולה למות, ורק הגוף אשר אותו היא עוטה כמו בגד, משתנה וסופו למות, ממש כמו בגד ישן שאין לו עוד ערך.
לכן, אומר קרישנה, "אין כלי בכלי הנשק אשר פוצע את הנשמה" – ובכך, מעודד את ארג'ונה לצאת אל הקרב ההכרחי הזה מתוך הבנה שהמוות במלחמה פוגע רק בקליפה חיצונית ובת החלוף שלנו.

כמי שחיה במציאות שבה מלחמות ויציאה לקרבות הן דבר מאוד שגור, אני חייבת להודות שיש לי גם קושי מול טקסט שכזה שמטיף למלחמת צדק.
נולדתי במדינה החיה על חרבה, והפחד מהמוות של קרוביי, חבריי ומכריי במלחמה, מלווה אותי כל חיי. וכשאני חושבת על ילדיי העתידיים שישלחו יום אחד להילחם מלחמות צודקות אני נמלאת צמרמורת.
אם כך, נשאלת השאלה שמנקרת בי, למה מראש לצאת למלחמה שכזאת?
אם על פי התפיסה הזו, אני לא באמת יכולה להרוג אף אחד ואף אחד לא באמת יכול להרוג אותי מעבר לגוף שממילא חולף ובר תמותה, מדוע מראש לצאת למלחמה כל כך גשמית, מלחמה שכל עיסוקה הוא בעולם התופעות החולף?
למה לצאת אליה מראש, אם כל זה לא משנה ממילא?

מסתבר שיש לזה כמה סיבות.
קודם כל, הסיפור הזה (כמו כל סיפור מיתולוגי) מכוון לכמה מישורים. ומעבר למישור הפיסי שבו יש מלחמה ממשית שצריך להרוג ולמות בה, המלחמה הזו בבהגווד גיטא היא מלחמה סימבולית.
היא מסמלת את המלחמות הפנימיות שלנו, עם התייחסות מיוחדת לקרב הפנימי היומיומי של ההולך בדרך הרוחנית, שבאופן בלתי נמנע פוגש בדרך את האגו שלו, המחשבות העיקשות והחושים שמתפזרים לכל עבר, וצריך ממש להלחם בהם, בטבע המולד שלו כאדם כדי לא לסטות מהשביל המוביל אותו פנימה אל עבר האלוהי.
זהו החיפוש הרוחני, על פי הטקסט הזה – מלחמת הישרדות יומיומית בין כוחות האור לכוחות החושך בתוכנו. מלחמה שלא בחרנו בה, אבל אנחנו נלחמים בה בכל מקרה מעצם היותנו חיים, וצריך לבחור בדרך הנכונה לעשות זאת.

ההסבר השני והבלתי נמנע קשור לכך שגם הטקסט הזה, בדומה לכתבים בכל התרבויות כולל בתוכו אלמנט חברתי.
זהו טקסט שנכתב מנקודת מבט אישית חברתית ומנסה לתת דרך לאדם להתחבר עם אלוהיו מבלי לפרוש מהחברה. לעשות עבודה רוחנית כחלק מתוך החברה תוך מילוי תפקידו וחובותיו אליה.
בתקופה בה נכתבה הגיטא (בין 400 ל- 200 לפנה"ס), החלה להתפשט בהודו (ארץ מולדתה של היצירה הזו), התופעה בה אנשים בחרו לעזוב את חייהם קשי היום מלאי החוקים והמעמדות הנוקשים בהודו, לצאת את ההרים או אל היערות ולפרוש מהחברה כדי להתמסר אל העשיה הרוחנית ואל השחרור המיוחל בעקבותיה.
הפרישה הזו אל היער, היוותה אקט חתרני כנגד תרבות הוודות ההינדואית, על המעמדות הנוקשים שבה ויצרה מפלט לאלה שבחרו בה, מחיים שבהם המעמד אליו נולדת קובע בדיוק את עתידך בחיים.

הבהגווד גיטא היא טקסט שלוקח בחשבון את האינטרס של החברה לשמור על עצמה ועל הסדר בתוכה ומנסה למצוא פתרון ביניים, איך למצוא את דרכך אל האלוהי תוך שמירה על הסדר החברתי וקיום הדהארמה שלך בחיים כלומר, מילוי חובותיך האישיים, המשפחתיים, והחברתיים.
הבחירה הזו בעשיה, בפעולה, בחיי היומיום על פני הפרישה מאפשרת נגישות גדולה לאדם הפשוט, ולאדם המודרני, שפרישה אינה באה בחשבון עבורו, מאפשרת לו לחיות חיים רוחניים גם כאן. ויש בו אלמנטים שבאים לשרת אינטרסים אחרים, חיצוניים שבאו לשמור על החברה, על הקולקטיב ולא רואים מול עיניהם רק את טובתו הצרופה של הפרט, אלא את טובתו של הפרט כחלק מהכלל, שגם עליו יש לשמור ולהגן.
מעבר לגוף הפרטי שלנו, המשכן של הנשמה שלנו, ותפקידנו לטפל בו, לנקות אותו ולזכך, כדי שהנשמה שלנו תוכל להראות ולהיות מורגשת, יש גוף גדול יותר חברתי, שיש לנו אחריות לקיים ומחוייבות אישית לדאוג להמשיך לממש בו את הסדר, לפחות ע"פ הגיטא.

עבורי, גם היום לאחר שגדלתי ובגרתי, למרות כל תהליכי הרוח וההתפתחות שעברתי ועודני עוברת, למרות מציאת המסלול שלי בחיים – יש עדיין שאלות שנותרו בלתי פתורות. אותן שאלות מימי ילדותי: למי אני שייכת: לעצמי, לאמא ואבא, למדינה?
שאלות, שאני מבינה היום שאולי ישארו בלתי פתורות לעד, ואני מנסה כל יום למצוא את המינון הנכון בין הצורך להתכנס וללכת בשביל המוביל פנימה אל החלקים המעודנים שלי, אל עבר התמצית האלוהית שבתוכי ובין הניסיון ללכת בשבילים חיצוניים ולמלא את יעודי שם בחוץ.