החתול שוב יצא

העונג שלי, כמו העצב, מגיע פתאום בלי הבחנה, לרגע סובבתי את הראש, והופ הוא בתמונה.
אף אחד לא יודע מאין הגיע, או איך השתחרר ויצא, אבל מה שבטוח, ללא כל ספק, זה שהוא בנמצא.

והוא מסתובב בלב שלי, כמו אורח לא מוזמן, מניח רגליים עם בוץ על ספות בלבן.
אוכל אבטיח מטפטף להחריד, למרות שהוא יודע שאבטיח, זה כתם לתמיד.
עכשיו את תקשיבי לי, הוא אומר, אני האורח ואת רק בעלת הדירה, ואורחים מכניסים בנימוס, את יודעת, עוד מימי אברהם ושרה.

ואני, בוגרת העידה הנכונה, מטעמי פרטיות לא נזכיר את שמה, רק נאמר שהיא נקשרת בצמד הבלתי מנוצח - רגשות אשמה.
מסתובבת סביבו עם מסיר שומנים ומטלית לחה, מסתכלת בשעון על הזמן המבוזבז ועושה פרצוף של  שמחה.
כדאי שתלך עכשיו!  אני מנסה להטיח, הצחקתי אותו, הוא אומר, ומזמין עוד אבטיח.
כך העצב שלי, כמו העונג מתנחל אצלי בסלון, לא מבין רמזים דקים כמו פיל, ומזמין את עצמו לישון.

כשמגיע הבוקר, אני ממששת לבדוק אם השטח פנוי, ומוצאת אותו נוחר על כורסת ליבי, חצי לבוש, חצי שתוי.
למשמע צעדי הוא פוקח עין ומכריז שהוא רעב. עם כרס כמו שלו מה הפלא שכבד לי על הלב.
הוא מפהק, מתלבש, מתארגן לתזוזה ושוטף את פניו, ואני מבינה שבכל זאת קצת התרגלתי אליו.
והתחלתי לחבב את הבוץ על הספה, ונזכרתי שקראתי שכתמי אבטיח זה הדבר הבא,
ובדיוק כשהוא ממלמל: תודה מותק על ערב נהדר, אני שומעת את עצמי שואלת: תשתה קפה? כמה סוכר?
מה יעסיק אותי עכשיו, מי יבוא במקומו כשהוא נגמר? הוא היה נודניק גדול, אבל הוא היה לי מוכר.

העונג והעצב שלי, תאומים זהים, הופרדו בלידתם. הם גדלו בבתים שונים, עם אותו די אן איי מן הסתם.
שניהם מציפים אותי, הופכים את הבית שלי, מלכלכים. וגורמים לי לשכוח שהם רק האורחים.
לפעמים הביקור שלהם כל כך רועש וצבעוני, שאני שוכחת שלפני שבאו היתה כאן אני.
לפעמים אני נאחזת בהם ממש בכח, קודם מתעקשת שלא יכנסו ואח"כ לא נותנת להם לברוח.
אני רוצה לארגן להם פתח קטן בדלת, כמו שיש לחיות מחמד, שיוכלו לבוא וללכת כרצונם ויניחו לי לבד.
ואני אוכל לחיות את חיי, להסתכל מהצד ולהיות מרוצה, החתול שוב נכנס, אני אגיד, החתול שוב יצא.

מוזמנים למצוא אותי גם בפייסבוק ולקרוא עוד על יוגה, להשתתף בדיונים ולהביע את דעתכם.

ליאת, יוגה ברעננה