אני עומדת ברמזור אדום.
משמאלי אוטובוס של אגד מצפצף לי כדי להסב את תשומת ליבי.
מבלי לפתוח את דלתותיו, מסביר לי הנהג בפנטומימה עם הרבה תנועות ידיים ושפתיים, שהוא רוצה להשתחל לפני כדי לרדת במחלף שנמצא ממש מימיני, שאותו כנראה פספס בדרך כלשהי.
אני מהנהנת בהבנה גדולה, פרצוף של צדקת על פני. הוא אומר לי תודה מקרב לב ועובר.
ואני מתמלאת תחושת צדיקות שיושבת על האגו שלי מצוין. חסידת אומות עולם.
אלטרואיזם אגוצנטרי מציף אותי בחיבה גדולה אל המין האנושי, ואני נצמדת אל הדימוי הזה כמו גוזל של משהו שבקע זה עתה מהביצה, ונצמד אל הדבר הראשון שנראה לו כמו אמא.
איזה יופי הקשבת לו, ובאיזו אצילות הנהנת בלי לחשוב פעמיים. איזה רוחב לב ושאר רוח.
מלח הארץ את. ויד לא נראית טופחת על שכמי ואומרת, את בסדר את. לא, את משו! :batman:

האגו הזה, דופק על הדלת ולא מוותר, כמו קונס נכסים מההוצאה לפועל. לא מעניין אותו כמה זמן זה יקח או כמה פעמים יצטרך לדפוק על הדלת, ובמשך כמה זמן, בסוף מישהו יפתח, משהו יקרה.
אגרופיו הנמרצים על הדלת משגרים תמיד את אותן שאלות: למה זה מגיע לי? למה לא מגיע לי?
האם לאחוז חזק? האם לעזוב? אני מתבוננת, האם אני רואה נכון?
אני מחזקת את אחיזתי במה שהולך ונשמט, וככל שאני מהדקת אגרוף, הולך הנשמט ונשמט עוד יותר.

הרצון להישמע מתמזג בזה הרוצה להיבלע.
לפתוח את האגרוף הקפוץ, פרפר לא יכול לעוף בתוך כף יד סגורה. אני מזכירה לעצמי.
אני מתבוננת שוב ורואה: לפעמים, אני לא רוצה אותו חי. רוצה אותו מת, נעוץ בסיכה בין אוסף הפרפרים המתים היפים שלי.

מתבוננת ונזכרת:
"הו נפשי, הישמרי בצעדייך, בעולם הזה איש אינו שייך לך…"