לפעמים נדמה שריבוי האלים והפסלים בתרבות ההודית ובעולם היוגה מעיד על אמונתם של ההודים בכך שהאלוהי באמת נמצא בתוך הפסל ואותו הם עובדים.

אנקדוטה כמו זו שתקראו כאן, מבהירה שהראיה שלהם את החיים, מטיבה להכיר את טבע האדם הרבה יותר לעומק ממה שנראה על פני השטח.

האמת שאת הסיפור הזה יצא כבר לשמוע, ולקרוא בשלל גרסאות שונות, מפי אנשים שונים ומקורות שונים.

בכל פעם שאני נתקלת בו, אני רושמת לעצמי בראש שיום אחד אני צריכה להעלות אותו גם כאן, וכרגיל, זה נשכח ממני בתוך בליל הרעיונות והמילים שעוברים במוחי.

והנה, בפעם האחרונה שקראתי גרסא שלו, גמרתי אומר בליבי לשטוח אותו גם כאן כיוון שהוא מסמל בעיני באופן כל כך מדוייק, את מהות היוגה בעיני.

מהות שספוגה היטב בתרבות ההודית על כל רבדיה.

יום יום חג

להודים יש חג כל שני וחמישי. כל חג מסמל אל אחר, אלמנט שונה, תופעת טבע או עיקרון מעולם היוגה.

גם אלה שאינם מתרגלים יוגה ברמה הפיזית, מתרגלים את המהות שלה, כל הזמן כחלק מחיי היום יום – מהות של התקרבות מתמדת  אל העצמי.

בכל חג כזה, הם מקדישים תשומת לב לאל מסוים, חיים מחדש סיפורים ואלמנטים מהמיתולוגיה ההודית,

מתחפשים לאל שלו מוקדש החג ומחיים מחדש בתוכם את התחושות הנשגבות שמייצג אותו חג – מורידים את אלוהים אל שגרת היום יום.

החג של סרסוואטי

בפעם האחרונה שקראתי גרסה של הסיפור הזה היא סופרה על החג לאלה סרסוואטי, בספר הנפלא במפגש הנהרות של אסנת אלכביר,

אבל הוא מתקיים גם בחגים אחרים ולגבי אלים אחרים, ומייצג עיקרון אוניברסלי וגישה לחיים.

סרסוואטי היא אלת החכמה, הידע והלמידה, האמנויות והמוזיקה.

בימי החג המוקדשים לה, נאספים האנשים בבתים ובמקדשים סביב שלל של צלמים ופסלים של האלה ועורכים טקסים.

הטקסים נועדו ליצור תחושה פנימית של למידה, שאיפה לדעת, רצינות ורצון לברכה.

בספרה, מספרת אסנת איך בימי חג בכל בית יש פינה עם פסל האלה ודיירי הבית עניים עד עשירים, טורחים סביב קישוט האלה וסביבתה.

הם מגישים מנחות, שרים, נושאים ברכות ועורכים סביבה טקסים ובכל בית בעיר מופיעות עוד ועוד דמויות מגדולות ויקרות ועד קטנות ופשוטות של האלה.

והאנשים מסתובבים בבגדיהם היפים בין הבתים ומוקדי התפילה כדי לראות מי האלה היפה מכולן.

החומר חוזר אל החומר

כשנגמרים היומיים המוקדשים לחג, נאספות מריצות מכל קצווי העיר לכיוון הנהר ועליהן מונחות האלות הביתיות.

האנשים עורכים מזמורים אחרונים, מוחאים כפיים, מודים לאלה, נפרדים ממנה ואז משליכים את כל פסלי האלות לנהר.

הם זימנו סמל האלה ואת מה שהיא מייצגת, האדירו אותה ואת הייצוג שלה, הפנימו את האיכות שהיא מסמלת עבורם ועכשיו הפסל סיים את תפקידו.

פסל האלה הגשמי, חוזר אל החומר והאלה שוקעת במים, והאנשים נשארים עם רוח הדברים, ועם החוויה הפנימית שחוו בטקס.

להחזיר את אלוהים לים

בעיני מה שכ"כ יפה באקט הזה הוא בדיוק היכולת להשתמש במשהו חיצוני גשמי – להעלות אותו כדי לעורר תהליך פנימי מסויים,

להתעמק במהות שעומדת מאחורי אותו אובייקט, ולהעצים אותה, להחיות את האיכות המיוחדת שהיא מביאה איתה בתוכנו,

ואז לדעת לשחרר את האובייקט החיצוני, אל עולם החומר שממנו הוא בא.

מכיוון שיש בעולם שלנו הרבה איכויות פנימיות ראויות להעצמה, יש גם הרבה סימבולים בדמות אלים שמייצגים את המהות שלהן.

ומאחוריהן עומדת ההבנה שהפסל הוא לא האלוהים אלא סמל שמייצג פן מסוים באלוהות המקיפה האחת ורבת הפנים. סמל שבעזרתו אפשר להעמיק באיכות שהוא מייצג, כדי להתקרב כל פעם עוד קצת אל האמת, אל העצמי.