להרוג את ההצלחה כשהיא קטנה

להיות בהתחלה

אני לא יודעת מה אתכם, אבל אצלי יכול לפעמים לעבור הרבה זמן מהרגע שבו יש לי רעיון חדש, רצון ללמוד משהו חדש או החלטה ליצור משהו ועד הרגע שבו אני באמת עושה צעד ראשון בעניין.
לפעמים זה קשור לפחדים ועכבות, לחוסר בשלות פנימית או לתהליך של בירור מדויק יותר של הרצונות שלי, לפעמים לוקח לי זמן להבין איך להוציא דברים מהכוח אל הפועל.
לעתים דברים שאני רוצה מגיעים בעטיפה קצת מפתיעה ולוקח לי זמן לזהות אותם כקשורים לאותה האיכות או המהות שאני מחפשת.

כשבא הרגע ואני עושה משהו בעניין אחרי הרבה מחשבות על הנושא, חלומות ורצונות, יש לי כבר ציפיות די גבוהות מהדברים לקרות באופן מסוים, במהירות או בעוצמה שדמיינתי לעצמי ובמקום לשמוח על שסוף סוף פעלתי לטובת הרצון שלי, יוצא שאני חווה אכזבה או תסכול.

מסתבר שאני לא לבד בעניין הזה ושזה מהווה את אחד המכשולים הרציניים בתחילתו של כל תהליך יצירה או למידה – הקושי להסכים להיות בהתחלה והנטייה לבטל את הצעדים הראשונים בדרך למקום שאליו אנחנו שואפים

מי מפחד מיצירות מופת?

ג'וליה קמרון מספרת בספרה דרך האמן איך יוצרים בתחילת דרכם מסתכלים על פרי היצירה הראשון שלהם ומשווים אותו ליצירת מופת של אמן אחר: אם זה הציור הראשון שלהם בשמן הם משווים אותו לאחת היצירות היותר מפורסמות של פיקאסו או קרוואג'יו, אם זה סרטם הראשון הם ישוו אותו לאזרח קיין או לאיזה יצירת מופת קולנועית אחרת ואם זהו לחן שכתבו ישוו אותו לאיזו יצירה מוזיקלית פנומנאלית.

באופן מעלה חיוך והזדהות (במיוחד אצלי כסטודנטית לאמנות בעברי) היא מספרת איך יוצרים צעירים לא משווים אף פעם את היצירה הראשונית שלהם לציור הראשון שפיקאסו אי פעם צייר, או ללחן הראשון שהביטלס הלחינו בתחילת דרכם או להתנסות הקולנועית הראשונה של אורסון  וולס – אלא תמיד לפסגת היצירה המורכבת ביותר שייצרו אחרי שנים ארוכות של תרגול, חיפוש וניסיון.

הרי גם אותם יוצרים מוכשרים ששינו את פני ההיסטוריה של האמנות היו פעם בתחילת דרכם, גם הם עברו דרך השרבוט הראשון, הלחן הראשון שנוצר במקרה כשיישבו עם חברים ועם הגיטרה והסרט הניסיוני הקצר שייצרו בפעם הראשונה כסטודנטים לקולנוע וגם לאותה יצירה ראשונה שלהם היה כנראה ניחוח בוסרי, ראשוני, שאפשר לראות בו פוטנציאל לא מלוטש שעדיין לא ספג את הידע וניסיון הלמידה שעשייה עקבית יוצרת.
אבל לרוב אנחנו לא רואים את אותן יצירות ראשוניות ולא מביאים בחשבון את הדרך הארוכה שאותם יוצרים עשו (כולל מפחי נפש, כישלונות, סירובים, תסכולים), מתמלאים בתסכול וביקורת עצמית ומבטלים את ערכם וחשיבותם של הצעדים הראשונים בדרך שלנו.

הדבר דומה למצב שבו היינו זורעים זרע של עץ תפוז באדמה ובדיוק כשהוא נובט ומוציא גבעולצ'יק קטנטן עם שני עלעלים ירוקים, היינו מתאכזבים מהעובדה שאין לו גזע ועלים ותפוזים, מכריזים על המבצע ככישלון ורומסים אותו ברגל גסה.

יוגה – תורה של התחלה מתמדת

בתרגול היוגה פוגשים את התופעה הזאת כל הזמן: גם כי בראשית הדרך אנחנו באמת מתחילים  והכל נדמה לנו מסובך, מורכב וקשה, גם כי אנחנו תמיד נמצאים "בהתחלה" (השנה הראשונה, השנים הראשונות, העשור הראשון וכ') ביחס לאחרים ולכל הידע ורמות הדיוק האפשריות וגם כי לאורך השנים אנחנו נדרשים כל הזמן לקיים דיאלוג ספירלי עם היסודות שלנו ולשוב ולפגוש את אותם מקומות בסיסיים כל פעם ממקום חדש.

יש פתגם זן ידוע שאומר שההולכים בדרך רוחנית (ולדעתי, בכל דרך) נדרשים לשתי פעולות בלבד: להתחיל ולהמשיך. תמיד, כל רגע מחדש.
עם השנים אני לומדת יותר ויותר להעריך את נכונותו ועומקו של המשפט המצומצם הזה ועד כמה לקיים אותו בפועל הוא דבר לא פשוט.

לרובנו יש מעט סבלנות לראות את עצמנו כמתחילים, אנחנו רגילים להתקדם בחיים על צירי תנועה ליניאריים ולנוע קדימה בחברה שמייצרת מטבעות לשון כדוגמת: מי שלא הולך קדימה הולך אחורה.

מתוך תפיסת החיים הזאת, אנחנו פוגשים את היוגה שבעצם מהותה נעה במעגלים, שמחפשת את המקום שברווח בין צמדי הניגודים, מקום שהוא לא זה ולא זה, ואולי גם זה וגם זה, ששום דבר בה הוא לא חד משמעי והכל בה הוא רב משמעי, שאומרת דבר ומיד אחריו את היפוכו וכולאת בתוכה איזה מסר נסתר שהידע העמוק נמצא מעבר למילים ולשפה – והמפגש הזה לא תמיד קל עבורנו.

אכזבות על מזרון היוגה

על מזרון היוגה אנחנו נדרשים להפנות את תשומת ליבנו אל רגע ההווה. ולבחון מה נחוץ עכשיו, מה נכון עכשיו, מהי הפעולה שמתבקשת ברגע הזה ממש, בלי קשר למה שהצלחנו לעשות פעם בצעירותנו או למקום שבו היינו רוצים להיות ולפעמים, לפעמים בניגוד למה שאנחנו תופסים כנכון או לא נכון ולאיך שאני מכירים את עצמנו עד כה.

די מהר אנחנו מגלים שיש ימים שבהם הגוף רך ונענה לדרישותינו וימים אחרים שבהם הוא נוקשה וחורק, יש ימים שבהם אנחנו מצליחים להיכנס לתנוחות בקלות וימים אחרים שבשום פנים ואופן לא נצליח, לפעמים זאת תנוחה שאנחנו מתרגלים במיומנות שפתאום מסרבת להתרחש בגוף. לפעמים בעקבות פציעה, מחלה, דלקת, או תאונה אנחנו קולטים למורת רוחנו שאפילו תנוחות בסיסיות לחלוטין אנחנו לא יכולים לבצע מבלי לגרום כאב ונזק לגוף או שעלינו לבצע אותן אחרת ממה שאנחנו רגילים.

העובדה הזאת מחייבת אותנו לחזור כל פעם אל עמדת ההתחלה ומשם להתבונן בעולם ולהמשיך. נקודת ההתחלה העכשווית הזאת יכולה להכיל אכזבה מעצמנו מהגוף שלנו, תסכול מקצב ההתקדמות שלנו או מהתכיפות שבה אנחנו מתרגלים ונטייה להחמיץ את העיקר (והוא שאנחנו כאן על המזרון מתרגלים) ולהרוג את ההצלחות שלנו כבר כשהן קטנות.

מה כן כדאי לעשות על המזרון

המזל הגדול הוא שהיוגה לעולם תכוון אותנו להתבונן בתנודות התודעה והנפש שלנו ולראות במצב הנוכחי פתח ללמידה ולהבנה מדויקת יותר של הקיום שלנו.
מתוך הגישה הזאת יש כמה דברים שאפשר לעשות כדי לטפח את ההישגים הקטנים שלנו ולבנות אותם:
:bgrey:  להודות על המצב שנזדמן לנו ועל התובנות שמחכות להתבהר מתוכו.
:bgrey:  לשמוח על כל האיברים שלנו שעובדים טוב, שמשתפים איתנו פעולה.
:bgrey: לבחור להתבונן בדרך שעברנו עד רגע זה ולהבחין בהתקדמות שלנו.
:bgrey: להציב כמטרה את עצם התרגול ולשחרר את התוצאה – באופן הזה, איך שלא יהיה הצלחנו.
:bgrey: לוודא שהדחיפה את עצמנו קדימה תואמת את מידת התנועה שלנו פנימה.

:flrw: מוזמנים לשאול ולשתף במחשבות שלכם בתגובות כאן למטה. אשמח לשמוע.

ליאת, יוגה ברעננה