יש ימים קשים

יש ימים קשים.
ימים שקשה לקום בהם בבוקר, לגרור את עצמך מהמיטה.
קשה ללבוש חיוך על הפנים, ולקיים את המחשבה שהעולם הוא מקום יפה.
יש ימים כאלה שאתה מסתכל במה שנמצא מולך, מביט נכוחה בכל העבודה העצמית שאתה יודע שעליך לעשות ומכיר כבר כ"כ טוב, רואה את האויבים שלך ומולם את החיילים הטובים שלך ולא מוצא שום טעם לצאת אל המלחמה הזאת שוב.

להשקיף על שדה הקרב

על ימים כאלה, מדובר בבהגווד גיטא – אחד הטקסטים המרכזיים של ההינדואיזם.
במרכזה עומד ארג'ונה, הלוחם האמיץ ללא חת. עומד באמצע שדה הקרב ומשקיף אל הכוחות שניצבים לקראת מלחמה קשה ועקובה מדם.
מצד אחד של המערכה עומדים צבאו ודורשי שלומו, אחיו הלוחמים לצידו, וקרישנה חברו הטוב שמעבר להיותו אל, משמש כרכב למרכבתו של ארג'ונה וחבר קרוב של המשפחה.

מן הצד השני, עומד האויב האכזר: בני דודיו, מורים ומשפחה. הוא מתבונן בכל זה ומבין שהוא יוצא לקרב נגד משפחתו, חלק ממנו, חלק מחייו, חלק מכל מה שהוא מכיר עד כה, מכל מה שעיצב את דמותו והוא נמלא עצב רב. מה עצב רב אני אומרת, דיכאון עמוק. מה דיכאון, התקף חרדה.

הוא מבין שאין כל טעם לזכות בתהילת הניצחון במלחמה שבה חבריו ומשפחתו ימותו, ולא יהיו לצידו לשמוח בשמחת ניצחונו. הוא סובר כי הרג בני ביתו הוא חטא בל יכופר שנוגד את המוסר ומסיק שמוטב לו למות בקרב נקי כפיים, מאשר להיות מנצח כשדם משפחתו על ידיו.

הוא מניח את קשתו ושוקע ביאושו. ואז, הוא זוכה לקבל מפי קרישנה שעור מרתק. שעור בן קצת פחות מ- 700 פסוקים.
שעור אודות מלחמות שאליהן מוכרחים לצאת, שעור אודות מצבים שמהם אי אפשר פשוט "להתפטר", והחשוב מכל- שעור על הדרך הנכונה לעשות זאת כדי לזכות בגאולה, מתוך דבקות באל ואי הצמידות לפירות העשיה. שעור ביוגה.

הקרב הפנימי

עד כאן סיפור המסגרת. ואכן, המלחמה הזאת, קרתה במציאות בקורוקשיטרה שבהודו לפני כ- 5000 שנה, אבל היא מסמלת קרב אחר ובלתי נגמר, הקרב הפנימי שלנו.
הקרב על הגוף שלנו, על נפשינו ועל התודעה שלנו. הקרב שנערך כל יום בתוכנו על השליטה בממלכה וקובע מי השליט שמולך בה.

זהו הקרב הנצחי בין כוחות האור לכוחות האופל בתוכנו ויש בו הרבה שאלות וכמה תשובות.
שאלות שחוזרות על עצמן ומלוות את האדם מקדמת דנא וילוו אותו כנראה עד קץ הדורות, ואין מהן מנוס.

זה טקסט שיוצא מנקודת הנחה שחיי היומיום הם מלחמה, ואי אפשר להימנע ממנה. אנחנו חיים בעולם הזה, ובתוכו אנחנו חייבים לפעול, אי אפשר פשוט להשתמט ממנו.
אין כאן שאלה אם לצאת למלחמה או לא. אנחנו כאן, נלחמים ממילא.

השאלה היחידה שנשאלת, היא איך. איך לפעול. איך לצאת למחמה. מתוך איזה מניע.
זה סיפור שמדבר על היציאה היומיומית למלחמת החיים ונותן כמה פתרונות לא פשוטים בעליל לעשות את זה נכון, וזאת הסיבה שהוא כ"כ מעסיק אותי ומתקשר ישירות לחיים שלי.

בעד ונגד

אז איפה היינו? אה כן. אתה קם (בקושי) בבוקר, פוקח את העיניים, רואה את התקרה ומחליט שאין טעם. אין לך כוח לכל זה היום, אין לך חשק לצחצח את השריון שלך, לגרור את עצמך למרכבה שלך (לרובנו אין נהג בשם קרישנה) ולגלות שאין בה דלק, בנוסף לעובדה שאתה כבר מאחר. אין לך אנרגיה לכל זה. לא היום.

ואולי אתה לא מאחר, אולי יש לך זמן ואתה מחליט לשבת למדיטציה. לנקות את הרעלים החוצה, להשתיק קצת את הרעש בראש. אתה מחליט לעשות משהו בעניין. כמו ארג'ונה, אתה הרי לא טירון, לא נולדת אתמול, אתה לוחם.

אתה מתמקד בנשימה, הקולות שבחוץ מתרחקים ומתעמעמים, הקולות שבפנים נסוגים, אתה שם באמצע, שוקע בשלווה. ואז עולה מחשבה אחת. קטנה אבל ערסית. משהו בסגנון: "מה עם החשבונית של פרידמן, אני צריך לטפל בה" או "יש לי עוד כ"כ הרבה דברים להספיק היום" או "האמת שאני ממש רעב"…. ובעקבותיה באות כל השאר ללא מעצורים.

ואתה מתחיל לתהות: "האם זה נכון להדחיק את כל אלה?" "האם זה נכון להרוג אותם? הם הרי חלקים ממני.
אני הרי צריך לאכול מתישהו, זה פשע למנוע מעצמי מזון. אני הרי גם צריך להספיק לעבוד/ לנוח/ להתחבר לתחושות שלי ולהיכנס למיטה למשך שאר היום – מוטב לי לחדול ולא להכחיד חלקים כ"כ משמעותיים בי, את הרצון שלי, את זהותי, את מי שאני".

כמו ארג'ונה, אתה מציב את עצמך בין מחנה הטוב למחנה הרע, ורואה את מי אתה צריך לנצח כדי לזכות בממלכה. אתה מבין על מה אתה צריך לוותר כדי לנצח, והאמת שלא בא לך בכלל. לא בא לך לוותר על כל זה.
ומעבר לזה, אתה בעצם פוחד. אחרי הכל, מי תהיה בלי זה? בטוח לא תהיה אתה יותר. תהיה משהו אחר.

אתה מתבונן ושופט את הקרב הזה בדרך היחידה שאתה מכיר, בכלים החומריים שיש לך ומתחיל לעשות שיקולים של בעד ונגד. בודק האם זה משתלם, ואז מגייס כל תכונה חיובית שתימצא בשטח לטובת חוסר החשק שלך, חוסר האנרגיות לצאת למלחמה.

להתפטר מהחיים

אז אתה פציפיסט. ואתה לא מסוגל, פשוט לא מסוגל להחזיק נשק. ובטח שלא להשתמש בו נגד חלקים ממך. נגד בני משפחה שלך, שהם חברים טובים כמו אחים: האגו שלך, המחשבות שלך, ערכי הצדק והמוסר שאתה מתהדר בהם, כל מערך הרשמים והזכרונות שיושב לך בראש, הזהות העצמית שלך כ: אמא/ אבא/ צלם/ מורה ליוגה/ בנאדם שעובד קשה… וכ' – לחסל את כל אלה זה יהיה נורא.

אתה מגיש מכתב פיטורין ומרים ידיים, לא לוקח בכלל בחשבון שאין לך באמת ברירה, אתה בשדה הקרב וניקיון כפיים כפי שאתה מבין אותו לא משחרר אותך מכלום. אתה פה בעולם התופעות ואתה צריך להגיב איכשהו, ואם כבר כך, כדאי שתגיב נכון.

התגובה הנכונה איך שאני מבינה אותה, היא לעשות כל דבר מתוך ההבחנה למה אני עושה אותו, מתוך אותו מקום נוכח שאינו תלוי בתוצאות הפעולה, שמתקיים רק בזכות העובדה שהוא המעשה הנכון לעשותו באותו רגע נתון.

המעשה הנכון

התגובה הנכונה היא להתבונן, לשאול, לבחור ולהיות שלימה עם הבחירה הזו, ללכת איתה עד הסוף, להיות בוחרת בכל רגע ורגע. להיות מודעת לכך שמעבר לבחירות הארציות שלי שבאות מתוך שיקולים ארציים של רווח והפסד, יש איזו דרך גדולה, ייעוד, שככל שאני מרבה להסתנכרן איתו כך גדלה ההרמוניה בחיי, כך פוחתים הפחדים והסבל.

ומה שאני אוהבת בו בסופו של דבר, בטקסט המופלא הזה, הוא את אופי הפתרון שהוא מציע.

בניגוד לטקסטים אחרים, הוא מציע לפעול. לא לפרוש מהעולם. לא לאפסן בבויעדם את כל החיים, הבעל והילדים ולעזוב למקום מבודד, אלא לפעול כאן בחיים האלה, התוססים, הגשמיים שיש בהם מלחמות ואויבים ואינסוף ניגודים וקונפליקטים.

לצאת כל יום למלחמה באגו המשתלט, בחושים שסוחבים לכל כיוון, בפחדים, באשליות, להסתכל בהם ולראות את הפתח לניצחון שהם מביאים איתם. את ההזדמנות לזכות בממלכה, לשלוט בחייך.

להביא את היער אלי

זה לא מקרי שאנשים מסוימים בוחרים לפעמים לפרוש מהחיים ולשבת באיזו מערה ולהתמודד עם הבדידות, והשקט וסכנות היער.

לחיות בחיים האלה ובו זמנית להתעלות מעליהם זה לא פשוט, אבל הסיפור הזה אומר שלא מוכרחים לצאת אל היער, הסיפור הזה מציע להביא את היער אליך, היער הזה נמצא בפנים, ובאופן הזה, אני יוצאת אליו יומיום.

ואם התכחשות לעולם האשליה הזה היא דרך אחת לחוות הארה בחיים האלה, הסיפור הזה על ארג'ונה פוגש אותי כל יום כשאני מתמלאת חולשה מול הר הכלים בכיור, מול העצלות והכבדות שפוקדות אותי, מול הקושי לתקשר, להיות רהוטה, אדיבה, קשובה, אוהבת, בכל פעם שאני יושבת למדיטציה ושוקלת אחרי 5 דקות לוותר ולהתמכר שוב לעיסוקי היום – יש שם את היוגה של ארג'ונה, שנותנת לי הזדמנות לבחור כל יום בעשיה. עשיה ממקום חדש.

ליאת, יוגה ברעננה